הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
קשר בין אנשים נוצר, בראש וראשונה, בזכות שפה משותפת ומכנה משותף רחב ככל האפשר. כך מתחילה משפחה, מתחיל שבט, מתחילה להיווצר חברה. על אבני יסוד בסיסיות אלה נבנים מבנים חברתיים מורכבים שנועדו לשמר את הקשר הבסיסי של האנשים בינם לבין עצמם, לספק להם הגנה, לדרוש מהם לקיים חובות כלפי הכלל, ומהכלל לדרוש לקיים את חובותיו כלפי הפרט. אבני יסוד אלה הן, למעשה, הדנ"א החברתי, שעליו מושתתת החברה כולה.
השפה הזאת מתפתחת כמעט מאליה. היא נוצרה אי שם בעבר הרחוק ומאז היא משתכללת, משנה צורה, מחליפה גוונים, מדוברת באינטונציות שונות. אך היא תמיד יונקת ממקור אחד, בסיסי ויסודי. המקור הזה, בגלל שהוא משותף, מאפשר את קבלת השינוי. ההתפתחות הזאת, כשהיא קורית באופן רציף, תקין וטבעי, מאפשרת לחברה להתפתח, לפתח את הקשרים הפנימיים בינה לבין עצמה ולהכיל קבוצות לא-הומוגניות אבל כאלה שמקיימות ביניהן דו-שיח ואף רב-שיח מתמידים. רב-שיח מורכב זה יוצר בעצם את חוסנה של החברה.
אבל מה קורה כשהתהליך הזה פגום? כשהוא מקוטע, נפרם? אז דרכים להבנת ההקשרים בין הקבוצות אובדות, נמנעת גישה מקבוצות ופרטים לנכסי תרבות ראשונים במעלה והחברה מתחילה להתפרק. הפירוק הזה לא קורה בן לילה. הוא תוצר של כרסום מתמיד בחוסנה של החברה ויחלפו שנים רבות עד שתהרס אותה לכידות חברתית.
התרבות היא שיוצרת את האתוס החברתי שמשמש כעמוד השדרה של החברה. רק אחריה מגיעים טריטוריה, ביטחון וכלכלה כמרכיבים חיוניים, אבל צריך להבין מהו סדר העדיפויות הנכון להמשך קיומה של חברה חפצת חיים.
*
בשנה החולפת הושק קמפיין לתקצובה של התרבות באחוז אחד מתקציבה של המדינה (כהמלצת ה- OECDלמדינות מתפתחות להשקעה בתרבות). הקמפיין נקרא "אחוז אחד לנשמה", הוא נולד מההכרה שתקצוב נמוך של התרבות פוגע ביוצרים וביצירה, אך לא פחות מכך בחברה כולה. מדינת ישראל מתקצבת את התרבות בכ- 0.18 אחוזים מתקציבה הכללי, נכון ל-2014. תקציב זה אינו מאפשר התפתחות תקינה של חיי התרבות בחברה הישראלית.
למעשה הוא גורם לשלילת היצירה ומעודד מרוץ עכברים כלכלי שבו מי שמגיע ראשון אינו בהכרח מי שמניע ומקדם את התרבות אלא מי שמבקש לגזור קופון מהיר על חשבון תהליכי עומק חברתיים ארוכי טווח שנועדו לשימורה והתפתחותה של החברה הישראלית.
יש מי שיאמרו שהדרישה מהמדינה לתקצב תרבות היא דרישה אגואיסטית שנועדה לייצר מקורות הכנסה ליוצרים עצמם, שאינם מסוגלים לספק את ההיצע "הנכון" למול הביקוש הקיים בשוק. ואילו ידעו לעשות זאת, היו גם מסוגלים "לייצר" לעצמם תמורה כלכלית נאותה, ועל-כן תקצובם אינו מוסרי ואינו צריך ליפול כנטל על כתפיה של החברה כולה.
צדו השני של מטבע הטיעון הזה הוא שתקצוב מטעם המדינה יגרום להבניית תכנים הרצויים לשלטון ובכך ליצירת תרבות שאנו מכנים אותה בשם "מגויסת", היינו, חד-צדדית הנותנת ביטוי לאידיאולוגיה השלטת ולאו דווקא לרצון העם או לזרמים שונים בחברה. את הטיעונים האלה אפשר להדוף בקלות.
ראשית, השוק אינו מתנהג באופן שווה כלפי כל המשתתפים בתמהיל התעסוקתי שיוצר אותו. שנית, היחס בין התוצר הכלכלי לבין השפעתו על החברה אינו בהכרח יחס ישיר. רווח עצום לחברה עסקית או ליזם יחיד איננו משרת בהכרח את כלל החברה כמו חלוקתו של אותו רווח לעסקים קטנים ורבים יותר. שלישית, מעבר לתוצר הכלכלי קיימים שיקולים של חוסן חברתי. תקצוב אחראי של התרבות אינו מתבטא בהבניית תכנים אלא בעידודם. חברה יציבה נוצרת מתרבות שאינה תוצר של שטיפת מוח אלא נובעת מיצירה עצמאית, ארוכת שנים שמנהלת דיאלוג מתמיד עם סביבתה.
השיקולים האלה חייבים לבוא לידי ביטוי במדיניות אחראית של מוסדות המדינה וממשלתה. וממשלה שלא מקצה תקצוב נאות ואחראי להמשך קיומה של החברה – מועלת בתפקידה. זה עד כדי כך פשוט, גם אם השיקולים המוניטריים מורכבים והתירוצים להם טובים.
לכן, הדרישה לתקצוב התרבות אינה גחמה שנועדה לתת לאיזשהו "מגזר" אפשרות לחיות על חשבון החברה. יש להכיר בהיעדרו של מגזר מוגדר שכזה אלא בגוף הטרוגני לחלוטין שבו פועלים יוצרים שונים ולהכיר בחשיבות העצומה של תרומתם להמשך קיומה של החברה הישראלית. ממילא, התמיכה משמשת רק כעידוד ליצירה ולא יכולה לשמש כתחליף לעבודת היוצר.
ממשלות ישראל לדורותיהן לא הפנימו את הסכנה הקיומית הטמונה בהיעדר תקצוב לתרבות הישראלית. מה ישאיר את המדען לעתיד, המפתח לעתיד, הראש החושב לעתיד בישראל? הרי ישראל אינה יכולה להתחרות בתנאים הכלכליים שיש למדינות עשירות להציע לו. רק הקשר שבין האדם לחברה שבה הוא גדל ובה הוא רואה את ביתו יאפשר לו להחזיר לה ולתרום לפיתוחה, ולא לזנוח אותה מחוסר הכרה. אדם שמבקש להגר מתוך הכרה מלאה, זכאי לעשות כן מבלי שיכנו אותו בשמות גנאי. אבל אם אדם מהגר רק מפני שהחברה שהוא חי בה לא השכילה לטוות את הקשרים בינה לבין עצמה, בעיני זהו פשע כלפי החברה כולה שבו בו אפשר להאשים רק את קברניטי המדינה.
*
אחרי קמפיין מתוקשר, התבשרנו כי התקבלה תוספת של כ- 120 מיליון שקלים לתקציב התרבות בשנת 2015. רובו המכריע של הסכום מועבר לספריות הציבוריות ולגופים – ולא ליוצרים עצמם. אילו הייתי חשדן הייתי חושד שחלק, אם לא כל הסכום הזה, היה אמור ממילא לגדול. אבל בואו נישאר חיוביים ונברך על כך. אחרי תוספת זו, תקציב התרבות עדיין עומד על כחמישית מהיעד הראוי להשקעה בתרבות. אני כותב "להשקעה בתרבות" אבל מתכוון לתקצוב התרבות והשקעה בחברה הישראלית – לצעד נוסף בדרך לבנייתו, חיזוקו, ואולי גם יצירתו ועיצובו של אתוס חברתי יציב.
אני מתכוון לראייה כלפי האופק של הדור הבא. אני מתכוון בלי שיקולי בחירות. כי הגדלת תקציבי התרבות אינה פעולה אריתמטית גרידא שתעניק אחוז אחד לנשמה. זו פעולה מכוונת וערכית, המיועדת להשקעה חברתית, ראשונה במעלה, כי השקעה בתרבות שוָה חיים. נכון, על הדרך כמה יוצרים, שמצב הצבירה הטבעי שלהם הוא רעב נפשי ופיזי כאחד, יוכלו לחיות באימה קיומית וכלכלית פחותה מכפי שהיא כיום, אבל בתמורה הם יעניקו משהו קטן שנקרא אתוס חברתי. לא, אני מתקן, משהו ענק שנקרא אתוס חברתי.
*
"השקעה בתרבות שוָה חיים" – זה המוטו שהיה אמור ללוות ערב צנוע של כמה משוררים ומשוררות, אמנים פלסטיים ומוסיקאים, שהיו אמורים לקרוא, להציג ולנגן, ותוך כדי כך להראות שהיצירה קיימת תמיד, ואילו הקושי האמיתי נעוץ בהבאת היצירה אל הקהל הרחב. הצימאון היה אדיר ותוך זמן קצר מאוד צמח הערב הצנוע לפסטיבל של שלושה ימים שייקרא "תרבות! זה" וייפתח היום (בשיתוף עם מזא"ה 9, בית הצעירים של עיריית תל אביב ובית ציוני אמריקה). בפסטיבל זה יציגו אמנים פלסטיים לצד משוררים, מלחינים לצד במאי קולנוע, שחקנים לצד מוזיקאים, אנשי רוח לצד אנשי מדיה משודרת, וכולם בקריאה אחת לתקצוב התרבות, שכן השקעה בתרבות אכן שווה חיים.
זו לא סתם קריאה, זו צעקה גדולה של מי שמבינים לאן מובילה הדרך של היעדר תקציב לתרבות ומנסים להזהיר בקול גדול מפני תוצאותיה ההרסניות של ההזנחה התרבותית. השאלה אם הקריאה הזו תיפול על אוזניים קשובות של ממשלה וכנסת מפוזרות או על אופורטוניזם של פוליטיקאים בקמפיין בחירות, תקבע האם פנינו לעתיד או שכרגיל, נמשיך לכרסם בעברנו, להזניח את ההווה ולעצום את עינינו בנוגע לעתיד באמירת "יהיה בסדר" הכל כך ישראלית והכל כך חסרת אחריות.
רענן בן-טובים הוא משורר, ממובילי מאבק המשוררים, חלק מהתאגדות אחוז אחד לנשמה ויוצר פסטיבל "תרבות! זה"