לשבור את הנוף

איגרת חג המולד של אמן הרחוב בנקסי משנת 2012

לשבור את הנוף

גדר ההפרדה הולכת וצומחת, קובעת גבול חדש, עוקרת בדרכה כרמים, מפרקת כפרים, קהילות ומסורות. המקרה של בית ג'אלא ושני המנזרים כבר הגיע לותיקן ונדון בבג"צ, שהורה לשנות את התוואי, אבל כמו בכל מה שקשור לגדר הזאת - זה אף פעם לא סוף פסוק

עדכון, 3.4.2015: בג"צ הורה למדינה לשקול חלופות לתוואי הגדר באזור בית ג'אלא

בהחלטה דרמטית הנוגעת לתוואי גדר ההפרדה באיזור בית ג'אלא החליט אתמול (2 אפריל) בג"צ לדחות את שתי החלופות שהציגה מערכת הביטחון כתשובה לעתירה של תושבי בית ג'אלא, בית לחם ובית סחור, כמו גם את החלופה של המועצה לשלום ולביטחון שהוצגה מטעם העותרים, והפך את הצו על תנאי שניתן ביולי 2013 למוחלט. "על המשיבים לשקול מחדש, בהקדם, את החלופות השונות של תוואי גדר ההפרדה במקטע נושא העתירה", כתבו השופטים בראשות הנשיא לשעבר אשר גרוניס. פירוש הדבר שגדר ההפרדה באזור לא תוכל להיבנות על פי התכנון המקורי, שהיישוב היהודי הר גילה לא יימצא בשלב זה בצדה הישראלי של הגדר, ושתושבי בית ג'אלא והאזור זכו למעשה בעתירתם.

מדובר באחד מהעמקים היפים ביותר באזור ירושלים המעובד לאורך מאות ואולי אלפי שנים בשיטת הטראסות (חלק מהאזור אף הוכרז לאחרונה כ"גן לאומי נחל רפאים", למרות שמדובר באדמות של פלסטינים) - והוא למעשה המשך של תוואי נוף נחל בתיר. זהו גם אזור רגיש ביותר מבחינה פוליטית. הכנסייה הקתולית, בדרגיה הגבוהים ביותר, התערבה למען העיריות (בית ג'אלא, בית לחם ובית סחור) והבהירה שהיא מצפה ממשלת ישראל לעמוד בהתחייבותה שלא לפגוע בסטטוס קוו בנוגע לרכוש ולאדמות הכנסייה בארץ ישראל.

כאשר ביקר כאן האפיפיור פרנסיסקוס הראשון במאי 2014 הוא סטה מלוח הזמנים המתוכנן והתפלל ליד גדר ההפרדה בבית לחם כאות הזדהות עם מאבק התושבים נגד הגדר. בנוסף, רק לפני כחודש נסעו ראשי העיריות לרומא והתקבלו לפגישה אצל האפיפיור בעניין זה (פגישה יוצאת דופן שלא סוקרה באמצעי התקשורת הישראליים).


ראשי עיריות בית לחם, בית ג'אלא ובית סחור בביקור בוותיקן 

***

התושבים עתרו לבג"צ לאחר שנים של דיונים בוועדת הערעור בבית משפט השלום בתל אביב (הדיונים ארכו שבע שנים ובג"צ מתח ביקורת על משך הזמן הזה), ולאחר שזו החליטה לא להתערב בתוואי שקבעה מערכת הביטחון. התוואי המוצע היה אמור להפריד בין אדמות המנזרים למנזרים עצמם, וכן בין תושבי בית ג'אלא בעלי האדמות, לאדמותיהם, מה שהיה הופך את עיבוד האדמות לבלתי אפשרי. גם התחייבות הצבא להתקין שערים למעבר עובדי האדמה לא שכנע, בעיקר בגלל הניסיון המצטבר מנקודות אחרות לאורך התוואי, שמראה שאדמות שנותקו מבעליהן, בפועל אינן מעובדות.

במסגרת העתירה לבג"צ של תושבי בית ג'אלא הציעה והציגה המועצה לשלום ולביטחון (גוף שחברים בו קציני צה"ל בכירים לשעבר) תוואי חלופי, שעל פיו תעבור הגדר על המורדות הדרומיים של עמק גילה ותשאיר את היישוב היהודי הר גילה בצד הפלסטיני של הגדר. אחד מטיעוני העותרים היה שהתוואי המוצע על ידי מערכת הביטחון נשלט על ידי שיקולים פוליטיים של רצון להעביר את היישוב הר גילה לצדה הישראלי של הגדר ולא משיקולים ביטחוניים טהורים.   

חשיבותה של פסיקת בג"צ בכך שפעם נוספת, כמו בבג"צ בתיר, מקדש בית המשפט את עקרון המידתיות. עקרון שקבע אהרון ברק בבג"צ בית סוריק המפורסם מ-2004, המחייב למצוא דרך פשרה בין הצרכים הביטחוניים של התושבים הישראלים ליכולת של התושבים הפלסטיניים לנהל חיי שגרה. עם זאת, נראה שהיא בעייתית בחוסר הרצון שלה לנקוט עמדה ברורה.

אל"מ במיל' שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון, שהציג את טיעוני התוואי החלופי לאורך כל ההליך, סבור שמכיוון שבית המשפט פסל את התוואי שהציעה המועצה, הוא בחר בהחלטתו שלא "להוציא את הערמונים מן האש" בעבור מערכת הביטחון והשאיר לפתחה את ההתמודדות עם מציאת תוואי אחר, עניין קשה ביותר ליישום.

"אין למעשה תוואי מידתי וביטחוני אחר מזה של המועצה", אומר אריאלי. "אי אפשר לשנות את פני השטח, אי אפשר לא לגרום הרס עצום לסביבה ואי אפשר שלא להתחשב ברצונם של המנזרים כפי קבע בית המשפט בעצמו.

"פסילת תוואי המועצה על ידי בג"צ לא מבוססת על שיקול ענייני מהותי אלא על חשש להצטייר כמי שמכרסם בסמכות המקצועית של מערכת הביטחון - אם יאמר לה שיש תוואי חלופי להצעתה, ביטחוני ומידתי יותר. למעשה, בעשותו זאת העניק בית המשפט בידי מערכת הביטחון אפשרות להטיל וטו על כל חלופה וזאת רק משום שהיא הגוף הסמכותי והאחראי על הביטחון, למרות שטיעוניה לא עומדים במבחן המציאות, כפי שהראינו בכל דיון ודיון.

"זוהי גישה חדשה ושונה מגישתם של הנשיאים ברק ובייניש והיא בעייתית משום שהיא מעקרת את רעיון 'ידיד בית המשפט' שהמועצה נהנתה ממנו, וחוסמת שימוש בבעלי סמכות ביטחונית שרואים בגדר אמצעי לשמירה על הביטחון בלבד ולא אמצעי לקביעת גבול מדיני, כפי שנעשה בו שימוש במקרים רבים. בקביעה מהיום בג"צ דווקא מקשה על מערכת הביטחון להתמודד עם הלחצים הפוליטיים שמופעלים עליה ועם השימוש שנעשה בשיקולים זרים לביטחון בקביעת תוואי הגדר, כפי שהתברר בלא מעט עתירות שבהן התקבלה בסופו של דבר עמדתה של המועצה". 

*** 

משרד הביטחון מבין את הפסיקה קצת שונה ומדגיש כי בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שלפיה תוואי גדר הביטחון לא יעבור בסמוך לבתי שכונת גילה. המשרד ביקש לבחון תוואי שיותיר את שני המנזרים בשטח הפלסטיני, כבקשתם. "מערכת הביטחון מכבדת את פסק הדין ותפעל לגבש במהירות חלופה לתוואי במקטע זה", נכתב בתגובה.

זאב הכהן, מתכנן מרחב ירושלים והרי יהודה ברשות הטבע והגנים: "למרות שאני מייצג גוף של מדינת ישראל, אני מוכרח לומר שאני שמח. כבר אמרתי בעבר שקיטוע של שטח לשני חלקים, זאת הפגיעה הכי קשה בנוף. ברשות הגדרנו את הערכים של האזור ו'נוף אורגני מתמשך', שפירושו טראסות חקלאיות שמתקיימות ומתוחזקות באזור לאורך אלפי שנים, הוא חלק מערכים אלה. האינטרס של רשות הטבע והגנים הוא לשמור על מכלול הנוף, ואנו מייחלים ליום שבו יפורקו כל הגדרות".

"למרות הנזק הרב שעלול היה להיווצר מהקמת הגדר על פי התוואי שהציעה המדינה", אומרת רשות הטבע והגנים, "רשות הטבע והגנים ראתה בו הרע במיעוטו. מבחינה זו הרשות מקבלת בברכה את ההחלטה שהתוואי לא יבוצע ובכך תימנע הפגיעה שהיתה צפויה מהקמת המכשול באזור. הרשות מקבלת בסיפוק את דחיית התוואי שעליו המליצה המועצה לשלום ולביטחון שכן הקמתו היתה גורמת לפגיעה קשה עוד יותר בלבו של נוף התרבות. הרשות רואה בהחלטת בית המשפט הזדמנות לחשיבה מחודשת על אופי המכשול ומרכיביו באופן שבו המנזרים ואדמותיהם יישמרו בשלמות כחלק מנוף התרבות השלם של נחל גילה ונחל רפאים". 

עו"ד גיאת נאסר, שעתר לבג"צ בשם תושבי העיריות, היה נרגש מאוד אתמול ממה שמסתמן כניצחון של התושבים: "התושבים מאוד שמחים על תוצאת פסק הדין לאחר מאבק משפטי של תשע שנים. מדובר בהחלטה אמיצה של העליון משום שהיא נוגדת את דעת מערכת הביטחון. בית המשפט העליון מראה שלמרות הסכסוך הקיים בין שני העמים הוא מצליח לשמור על עצמאותו ולהסתכל על הדברים במשקפיים משפטיים".

ורה בבון, ראשת עיריית בית לחם, שפעלה כל הזמן ליצור הד ציבורי נגד התוואי, היתה גם היא נרגשת: "עבורי יש להחלטה חשיבות גדולה מאוד", אמרה. "העיקרון החשוב בעינינו היה כל הזמן היכולת להמשיך לקיים אפשרות של חיים נורמליים באזור. גם בפגישה של שלושת ראשי העיריות עם האפיפיור הדגשנו שלא מדובר רק בעניין של ניתוק תושבי בית ג'אלא מאדמותיהם, אלא בנושא רחב יותר של סגירת האוכלוסייה הפלסטינית במעין בית סוהר גדול. אנחנו נלחמנו על הזכות שלנו, כפלסטינים החיים בתוך החומה, לצדק אנושי. אנחנו מודים לכל האנשים שעזרו לנו במאבק הזה לאורך השנים. זהו ניצחון של הצדק".


עו"ד גיאת נאסר עם הפטריארך פואד תוואל אמש בבית ג'אלא

***

בג"צ בית ג'אלא עשוי מכל החומרים המרכיבים את חיינו כאן. הכיבוש הכיבוש הכיבוש, כלומר המציאות שבה יש מחלוקת על מי הריבון בשטח שנכבש במלחמת ששת הימים, לצד רצונה של החברה הישראלית הדמוקרטית לאפשר לאוכלוסיה הפלסטינית הכבושה לשמור על זכויותיה ועל נכסיה, הרצון לעמוד בתנאי הסף של הקהילה הבינלאומית ולא להיחשב כמזלזלים בהסכמים בינלאומיים והמודעות העולה לשמירה על הסביבה (שגם היא במקרה זה שזורה באינטרסים פוליטיים) - כל אלה הופכים את המקרה של בית ג'אלא לבבואה של החברה הישראלית. יש לקוות שהתהליך העובר על בית המשפט העליון, המבקש מהמערכת הפוליטית לפתור את הבעיות ללא עזרתו, ייאלץ את מקבלי ההחלטות לחזור למגרש האמיתי שבו צריך לקבל אותן.  

9/12/14

"איזו מציאות", אומר עורך הדין גיאת נאסר, ערבי-נוצרי מהכפר סמיע שבגליל, כשהוא עומד תחת סוכת הגפן של אום עיסא, פלסטינית-נוצרייה בת 75, תושבת בית ג’אלא1, שאותה הוא מייצג בעתירה נגד תוואי גדר ההפרדה.

במרכז הסוכה עומד סולם ואני שואלת בחשש אם היא עולה עליו. כמובן, היא עונה בחיוך מבויש, ומיד מטפסת כדי לקטוף אשכול ענבים, שוטפת ומגישה לנו. בסמוך לביתה של אום עיסא עובר התוואי המתוכנן לגדר ההפרדה, ביתה יישאר בצד הפלסטיני, וחלק מאדמותיה בצד הישראלי. "איזו מציאות", ממשיך נאסר בחיוך מריר: "לפני 15 שנה כשפתחנו אני והאחים שלי את המשרד הירושלמי שלנו אמרנו לעצמנו - זה היה אחרי הסכמי אוסלו – 'נעבוד כאן כמה שנים, צריך לטפל בבעיות של פלסטינים מול ישראל, מול מערכת הביטחון, ההסכמים יסדרו את החיים, ואז נסגור ונחזור צפונה לחיפה'. 15 שנה עברו ותראי איפה אנחנו".

***

אנחנו בפאתיה הצפוניים של בית ג’אלא, עיירה פלסטינית-נוצרית, של כ-20 אלף תושבים שנושקת לירושלים מדרום. דרומית-מזרחית לה צמודה בית לחם, שבה כ-40 אלף תושבים, מעט צפון-מערבית לה, על הרכס ההתנחלות הר גילה3 (השייכת למועצה האזורית גוש עציון) שבה כ-1,000 תושבים, ומעבר לוואדי, מצפון, ממש קרוב, שכונת גילה2, עם כ-30 אלף תושבים. גילה, שהוקמה בתחילת שנות ה-70, כחלק מהשכונות שמקיפות את ירושלים, נמצאת מעבר לקו הירוק אבל בתחום המוניציפלי של ירושלים4

"הגבול המוניציפלי של ירושלים" קבעה ממשלת ישראל ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, פירושו שעל השטחים שנוספו לתחומי הבירה בצו ממשלה יחולו חוקי מדינת ישראל. באותם ימים רחוקים השתדלה ישראל להסביר את החקיקה הזאת ברצונה לספק שירותים באופן שווה לכל התושבים, אבל בחלוף השנים ברור, כמו שהיה ברור אז לאו"ם ולמדינות רבות, שהמשמעות המעשית היא סיפוח שטחים אלה למדינת ישראל (וזאת משום שחלוקת התקציבים אף פעם לא היתה שווה, ונעשה שימוש בלעדי באדמות שנוספו לירושלים לבניית 12 שכונות ליהודים בלבד).

ולמה כל זה חשוב? כי לפני כמה שבועות, שמעתי את המלים "הגבול המוניציפלי של ירושלים", נאמרות כסוג של אקסיומה, עובדה יבשה: "להזכירכם שזהו הגבול המוניציפלי של ירושלים", אמר אל"מ עופר הינדי, ראש מנהלת קשת צבעים, הגוף האחראי על תכנון תוואי גדר ההפרדה, לשופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיא אשר גרוניס, כשהסביר למה תוואי הגדר שמציעה המדינה הוא הנכון.

זה התוואי שאמור לעבור ממש מעל ביתה של אום עיסא, שתחת גפנה אנו יושבים, מביטים אל היופי הנשקף מצפון: זה התוואי שיחייב להרוס טראסות עתיקות-יומין ומטופחות שנטועות ברובן זיתים וגפנים, ובסמוך לבית גם בוסתן של ממש: תאנה, אגוז מלך, פיסטוק, משמש, שיחי רימונים וסברס.

כלומר, המושג "הגבול המוניציפלי של ירושלים", שקבעה הממשלה ב-1967, ושכוונתו היתה אז פוליטית, התגבש היום, 47 שנה אחרי לכדי מושג "מדעי", "נתון", "חלק מהמציאות".

כדי להבין את הסיפור של בג"ץ בית ג’אלא צריך לדעת הרבה פרטים ואת הקשרים ביניהם. כשהמדינה רוצה להגן על התוואי שקבעה היא תתייחס תמיד אל מה שנראה בשטח באותו רגע (כביש, חומה, דרך עפר, טראסה לא מעובדת). לעומתה, התושבים שייפגעו צריכים להביא אל אולם בית המשפט הרבה יותר מכך כדי לשכנע. הם צריכים להזכיר לכבוד השופטים את האדמה שלהם, את הקהילה שבאו ממנה, את בית הספר את המנזר, הם צריכים להזכיר מסורות ארוכות שנים, מנהגים, קשרים.

בית המשפט הוא סחבק

ההחלטה על הקמת גדר ההפרדה נעשתה לפני 12 שנה, בתקופת ממשלת אריאל שרון, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ופיגועי ההתאבדות שעלו במאות הרוגים ישראלים, ובעקבות לחץ ציבורי "לעשות משהו". גם תוואי הגדר בבית ג’אלא תוכנן אז. באפריל 2013 לאחר שש שנים של התדיינות בבית משפט השלום בתל אביב פסקה השופטת עינת רביד כי התוואי, כפי שמבקשת מערכת הביטחון להקימו - יוקם. וזאת למרות התנגדויות רבות של התושבים. עו"ד נאסר כתב אז בשם העותרים כי "התוואי תוכנן על פי הפלטפורמה הבעייתית הישנה... כאשר התזה היתה להתקרב כמה שיותר ליישובים הפלסטינים והותרת מרחבים גדולים של אדמות האזרחים הפלסטינים מאחורי הגדר". על פי נאסר השיקול הבטחוני של מיקום הגדר הופעל באופן דורסני כך שפגע בחיי התושבים הפלסטינים, שעקרון המידתיות, שנתבע בבג"ץ בית סוריק, הופר.

אחד המעורבים בתיק אמר כי "בכנות, אפשר לומר שהתיק הזה היה גדול על בית משפט השלום", וכוונתו שזהו תיק עקרוני-ערכי שרק בגלל הליך הערעור הישראלי מחויב לעבור דרך בית משפט שלום. "אין ברירה אלא לומר שבית משפט השלום הסתחבק עם המדינה", אמר גורם אחר המעורה בעתירה.


"התוואי של המדינה מספר את הסיפור של עצמו". עו"ד גיאת נאסר         צילומים: תאיר שכנר רוכמן

לאחר ההחלטה בשלום היה ברור לתושבי בית ג’אלא ולאנשי המנזרים הסליזיאנים6 הסמוכים לו שהם עולים בערכאה. בינואר 2014 התקיים דיון ראשון בבג"ץ בהרכב של שלושת השופטים עוזי פוגלמן, ניל הנדל והנשיא אשר גרוניס, וניתן צו על תנאי המורה למערכת הביטחון לנמק מדוע לא יימצא תוואי חלופי לגדר באזור. לאחר הליך של כמה שנים בשלום, היה בית המשפט העליון קשוב לטענות התושבים ולאחר דיון אחד רמז כי הוא מוכן לשמוע אותם.

הטענות שהועלו נגד התוואי הן רבות ושונות: החל בכך שהוא מנתק כ-3,000 דונם של אדמה חקלאית מבעליה בבית ג’אלא, המשך בכך שהוא מפריד בין המנזרים שבאזור לבין הקהילות שלהם, שהוא משאיר בתים פלסטיניים בצד הישראלי של הגדר, שהוא יחריף את תהליך ההגירה של הקהילה הנוצרית לחו"ל, וכלה בכך שמטרתו לצרף את ההתנחלות הר גילה אל התחום המוניציפלי של ירושלים. זה גם הדיון שבו הוצג התוואי החלופי על ידי המועצה לשלום ולביטחון.

פארק ליהודים בלבד

הדיון השני בבג"ץ התקיים לפני חודש, ב-11 באוגוסט 2014, וארך כארבע שעות. "העתירה הזאת מורכבת מאוד, היא עקרונית, ואני מלווה אותה מתחילת דרכה", אומר אל"מ (במיל') שאול אריאלי, מומחה לתוואי הגדר וחבר המועצה לשלום ולביטחון שהגישה הצעה לתוואי חלופי, שלדעת מומחיה עונה על הצורך הבטחוני אך פוגעת פחות בתושבים (ישראלים ופלסטינים) ובסביבה.

המועצה הציעה את התוואי בעליון במעמד של "ידיד בית המשפט", כלומר לא מטעמו של שום צד, אלא כחוות דעת מקצועית המסייעת לשופטים לקבל מידע על נושא העתירה. בכל עתירות הגדר שבהן היתה העמותה מעורבת שירטטה המועצה תוואי ששומר על בטחון תושבי ישראל אך גם אינו מערב שיקולים כמו תפיסת שטח כדי להרחיב התנחלויות בעתיד או כזה שפוגע באיכות ובאורח החיים של הפלסטינים.

"אנחנו נותנים חוות דעת במקומות שבהם אנחנו חושבים שמערכת הביטחון משתמשת בטיעון הביטחוני כדי להשיג מטרות אחרות", אומר אריאלי, "מוּנעת משיקולים זרים לביטחון, ולעתים אף מסכנת את חיילי צה"ל או את תושבי ישראל. במקומות שבהם נושאים את שם הביטחון לשווא. הבג"ץ הזה הוא דוגמה קיצונית לכך. אפשר להעביר תוואי בטחוני לגמרי אך פוגע פחות. אבל אז, למגינת לבם של נציגי המתנחלים בממשלה, אי אפשר יהיה לצרף את התנחלות הר גילה לשטח ירושלים, לשכונת גילה יהיו פחות אפשרויות התרחבות, וישראל לא תוכל לשלוט בנחל גילה ולהופכו לגן לאומי לרווחת הישראלים בלבד. אני מודה שכמי שמלווה ומעורה בפרויקט הגדר מתחילת דרכו, ורואה לאן הוא הולך - הדבר מכעיס ומדאיג גם בכל הקשור להשלכות שיש למדיניות זו, הרותמת את צה"ל בעל כורחו לנקיטת עמדות פוליטיות, עליו ועל מפקדיו".

נקודת המבט האיו"שית

אולם ג' בבית המשפט העליון שבו התקיים הדיון לא היה מלא ונכחו בו כ-60 אנשים. עורכת הדין חני אופק החלה והציגה בו, בשם מערכת הביטחון, את "הקונספט הבטחוני" (צירוף מלים שהשתמשה בו כדי להדגיש שהתוואי שדורשת מערכת הביטחון נועד אך ורק לספק ביטחון לתושבי מדינת ישראל). היא דיברה זמן ארוך על הסיבות הבטחוניות לבחירת התוואי, על כך שתוואי המועצה החלופי הוא פחות בטיחותי, על המאמץ הגדול שנעשה להקל על חיי התושבים הפלסטינים ולשמור שלא לפגוע בסביבה. כן חזרה וביקשה מבית המשפט שלא לבודד הליך זה מהדיון במכלול הגדול הנקרא גדר ההפרדה.

בכך ניסתה לטעון כי כל קטעי הגדר האחרים בעוטף ירושלים7 נקבעו על פי שיקולי ביטחון, וכי הדבר נעשה "תחת עינו הפקוחה של בית המשפט" ולכן גם תוואי הקטע הנוכחי נכון. "זהו טיעון המדגיש את הכמות על פני האיכות ולטעמי אינו חזק במיוחד", אומר נאסר. "הטיעון הזה גם אינו נכון", אומר אריאלי, "יש לא מעט מקטעים בעוטף ירושלים, שבהם שוּנה התוואי, או לא נבנה, משום שהראינו כי נקבע משיקולים זרים לביטחון".  


אחד מבנייני מנזר הנשים סליזיאן

עוד אמרה אופק כי מנזר הנשים סיליזיאן "יישאר בצד האיו"שי של הגדר". "איו"שי" - לכאורה מושג נייטרלי "אזור יהודה ושומרון", למעשה, מושג שטבע צה"ל וכולו משכיח שמות קודמים לאותו אזור (הגדה המערבית, השטחים, השטחים הכבושים). ועוד אפקט יש לשימוש בשם בצורה זאת - הוא מעלים מן הלב את התושבים הפלסטינים החיים בו. והנה, דווקא בהחלטת הביניים כתבו שלושת שופטי העליון את המלים "בצד 'הפלסטיני' של הגדר". אם מכוונה או מכוחו של הרגל, הרי שהראו בכך רגישות מקצועית לבני האדם החיים שם עכשיו ושאת גורלם הם אמורים לחרוץ.      

אל"מ עופר הינדי, ראש מנהלת קשת צבעים שאחראית על הקמת גדר ההפרדה, תרם את חלקו בסיום דבריה של אופק. כ"מפקד הצבאי", וכמי שרגיל להופיע באולמות העליון הוא מדבר בביטחון ועושה זאת טוב, אלא שהפעם נראה היה שהעובדות לא סיפקו אחיזה מתאימה והוא נזקק לליווי של מלים גבוהות: "התוואי הוא מערכת של הערכות מצב שוטפות", אמר, "המפקד הצבאי, חובה עליו לקחת אחריות על החלטות לטובת אזרחי ישראל".

גם עו"ד גרשון גונטובניק, שטען מטעם ההתנחלות הר גילה, דיבר גבוהה. "לתושבי הר גילה", אמר, "אין שום ריב עם המנזרים והיישובים, אבל זאת משבצת שרוחשת פעילות טרור". עובדה, הוסיף ונתן דוגמאות מהתקשורת למקרי רצח שארעו באזור (גבר שנרצח, אשה שירו עליה, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו דרומה משם), "המוטיבציה היא ברורה, מוטיבציה קטלנית". "מהרכס של הר גילה", המשיך למנות את הסיבות שבגללן צריך לכלול את ההתנחלות בתחומי ירושלים, "מהרכס הזה רואים את כל ירושלים, כל ירושלים פרוסה תחתיו. את בית המשפט העליון רואים ממנו", אמר ולא מצמץ. "ומה מציעים העותרים? הם מציעים שאת הרכס השולט הזה נשאיר לטוב לבבם של המפגעים". מביך בפשטנותו, כתבתי לעצמי ברשימותי.     

נופי תרבות בארץ ישראל

פחות מקילומטר של כביש מפריד בין מנזר הנשים הסליזיאני, שבו פועל בית ספר ל-280 ילדי הסביבה, לבין מנזר הכרמיזן. לאחר שני תיקונים, ולפני החלטת הביניים, אמורה היתה הגדר לעבור בין שני המנזרים האלה מכיוון היישוב היהודי הר גילה, לחצות את השטח, להיצמד לחומת מנזר הנשים, לעבור בסמוך לסככת הגפן של אום עיסא, ולהמשיך ולפגוע בטראסות רבות במורד נחל גילה. צריך לראות את התוואי בעיניים, בתלת מימד, כדי להפנים את גודל הנזק והכיעור.

"אפתח ואומר שלדעת רשות הטבע והגנים הגדר גורמת נזק בכל מצב", אמר בדיון זאב הכהן, מתכנן מרחב ירושלים והרי יהודה ברשות הטבע והגנים (גוף ממשלתי), "אנחנו כאן כדי למזער נזקים". הכהן עובד ברשות כ-20 שנה, הוא תושב כפר אדומים שמעל ואדי קלט, חובש כיפה סרוגה רחבה שהגיע לבית המשפט בחולצת הרשות וסנדלי שורש. הכהן מדבר בשלווה, הוא איש נעים מאוד ובסיור שערך לי כמה ימים אחרי הדיון התגלה כרב קסם, אלא שהקסם לא פתר את המורכבות, הוא רק החריף את הדילמה.


"אני בת 75, שמונה שנים אנחנו במשפט. גדר לא תהיה". אום עיסא

"הנושא כאן הוא נחל גילה", המשיך, "מדובר בנוף החקלאות הקדומה של הרי ירושלים, שהוגדר ברשות הטבע והגנים כאחד מ-150 נופי תרבות בארץ ישראל. אחד המרכיבים המרכזיים בתפקיד הרשות הוא שמירה על שלמות הנוף. קיטוע של שטח, לחלק שטח לשני חלקים, זאת הפגיעה הכי קשה בנוף. כבר ב-1965 הוכרז עמק רפאים הסמוך כנוף לשימור. הוא כלל אז את הקטעים שהיו בתוך הקו הירוק עד אמצע גן החיות התנ"כי. ברשות הגדרנו את הערכים של האזור ומה השטח ששומר על ערכים אלה. למשל, 'נוף אורגני מתמשך', שפירושו טראסות חקלאיות שמתקיימות ומתוחזקות באזור לאורך אלפי שנים. כשסימנו את נחל רפאים לשימור, ראינו שמה שהיה חסר הם יובלים שמובילים אליו ובהם שטחי טראסות, ב-2010 סימנו את נחל גילה עד לגשר של כביש המנהרות. בנובמבר 2013 צורף נחל גילה לפארק הלאומי עמק רפאים.

"האינטרס של רשות הטבע והגנים", המשיך הכהן בהצגת הדברים בדיון, "הוא לשמור על מכלול הנוף, ואנו מייחלים ליום שבו יפורקו כל הגדרות. מנגד אנו כמובן מבינים את צורכי הביטחון, אלא שאיננו חותמת גומי (להזכירכם שבבג"ץ בתיר8 הגשנו חוות דעת שמבקשת ממערכת הביטחון לא לבנות את הגדר), ותוואי המועצה החלופי מהווה פגיעה קשה במכלול הנוף, ואנו מתנגדים לו". 

למה הרשות מתנגדת לתוואי המועצה? שאלתי את הכהן כשנפגשנו בשטח. הרי על פי המועצה ייפגעו הרבה פחות טראסות, הרבה פחות עצים, איפה הבעיה? "אני תמיד אומר שאינני נציג הטראסה והזית, אני הנציג של שימור מכלול הנוף מלפני אלפי שנים, לכן כשאני משקלל את כל הנתונים. הפגיעה למעלה, מעל למנזר הנשים, היא - קשה לי אפילו להגיד את זה - סבירה ביחס למכלול הנוף כולו. כי תוואי המועצה מבחינת הגן הלאומי הוא פגיעה איומה. איזה מין גן לאומי זה יהיה? אם הפארק יימצא בצד האיו"שי, כל מה שיהיה מעבר לגדר יהיה כפוף לכוחות השוק. בהרבה מקומות בצד האיו"שי של הגדר אנחנו רואים איבוד שליטה גמור, יש סיכוי גדול שהשטחים האלה ייבנו. הם יישארו אמנם בתחום המוניציפלי של ירושלים אך כפי שקורה בשטחים דומים בירושלים ייהפכו לשטחים ללא ניהול וללא אכיפה. לכן אני רוצה לשמור על הפארק בצד הישראלי גם אם זה על חשבון כריתת עצים ופגיעה בטראסות בשוליים למעלה. בכל מקרה, אני רוצה להדגיש שמה שמנחה אותי הוא שמירה על מכלול הנוף בשלמותו".

אבל גם לגילה יש תוכניות בנייה. רק השבוע הוכרז על בנייה של עוד 700 יחידות במורדות המערביים של השכונה. למה אתה מניח שדווקא על הטראסות שמעובדות על ידי המנזרים והתושבים כבר שנים רבות יבנו?

הכהן נאנח. "לא רק 700 יחידות מתוכננות כאן, אלא 1,500. זה חלק מהתן וקח הבלתי נמנע כתוצאה מביטול תוכנית ספדי לבנייה במערב ירושלים. הארגונים הירוקים הצליחו, וטוב שהצליחו, לבטל את התוכנית ההיא, אבל הפשרה היתה שכל שכונות הבירה יעובו בתמורה. אנחנו קיבלנו בתמורה להסכמות את הרחבת הגן הלאומי לנחל גילה ושמירה עליו. הבנייה היא חלק מהפשרה. אני לא שמח מכך, אבל זאת המציאות".

ומה באשר לעובדה שאדמות נחל גילה שייכות למנזרים ולתושבי בית ג’אלא? אלה אדמות פרטיות, וברגע שהאזור ייהפך לפארק בצד הישראלי של הגדר - הבעלים לא יוכלו ליהנות מהן.

"אני לא מטפל בבעלות על קרקע, אלא בייעוד הקרקע", הוא ממהר לענות, "לרשות יש אינטרס שהתושבים ימשיכו לעבד את הקרקעות כי רק כך נשמרות הטראסות, וכבר הודענו בבית משפט שנעמוד על המשמר, לצד בעלי הקרקע, כדי שיינתנו להם האישורים המתאימים למעבר אל האדמות. אבל התקיים הליך משפטי וכל ההתנגדויות להקמת הפארק נדחו. היום זהו פארק לאומי ולכן הוא באחריות הרשות".

על פי התוואי המוצע יישארו רוב אדמות תושבי בית ג’אלא  - בעיקר עצי זית המשמשים גם לתעשיית המזכרות של בית לחם - בצד הישראלי. החקלאים ייאלצו להיות כפופים למשטר היתרי כניסה, שפירושו זמנים קבועים למעבר וקושי גדול לעבד את השטחים.

על רעיון כזה מביא נאסר דוגמה ממקום אחר שבו עוברת הגדר: "חמש שנים שתושבי בית סאחור הסמוכה לא נכנסו לשטחים שלהם באזור שכונת הר חומה. הם לא יכולים לעבד את האדמות - זאת התוצאה של משטר ההיתרים".


תצפית מבית ג'אלא אל עבר שכונת גילה

טבלת חסרונות ויתרונות

הסתיים פרק המשיבים והחל פרק העותרים. שלושה עורכי דין מייצגים שלושה גופים שמטרתם משותפת - לשנות את התוואי שקבעה המדינה, לקרבו אל הקו הירוק. פתח עו"ד נהאד ארשיד, ערבי-נוצרי בן הכפר דבוריה שלמרגלות התבור, נציג הכרמיזן: "עמדתנו העקרונית והנחרצת היא התנגדות להקמת כל גדר שעלולה לנתק את הקשר בין הקהילה לבין המנזר. כל גדר היא דבר רע, ואין גדר שהחזיקה מעמד. ישראל גם התחייבה ברמה הבין-מדינתית להגן על זכויות הקניין של המנזרים. תוואי המועצה הוא הרע במיעוטו. עמדת המנזר, שמבטאת את רצון הכנסייה הקתולית, היא שהתוואי מנתק את הקשר בין הכרמיזן לקהילה הטבעית שלו, ולכן ככל שגורמים בטחוניים בישראל סבורים שעליהם לדאוג להקטנת החיכוך, אזי התוצאה האופרטיבית של העתירה היא שבית המשפט יורה על התוואי החלופי". 

אחריו נשא דברים עו"ד נאסר: "התוואי של המדינה מספר את הסיפור של עצמו", הוא פתח ואמר, "כל מטרתו לחבר את הר גילה מלאכותית לשכונת גילה ולירושלים. ביניהם יש ואדי עמוק ומדרון תלול. התוואי מנסה בכוח לחבר בין שני האזורים. מדובר בתפישה הישנה שהיתה נהוגה לפני הבג"ץ המפורסם בבית סוריק, שבו קבע בית המשפט אמת מידה של מידתיות כאשר בוחנים את תוואי הגדר".

נאסר מונה אחת לאחת את טענות העותרים, והמצב המצטייר הוא מורכב וקשה לקליטה: התוואי נקבע בלי שהיו בידי מערכת הביטחון כל הנתונים על האנשים החיים בשטח, על אדמותיהם, על המנזרים והקשר שלהם לקהילות. גם לאחר בג"ץ בית סוריק לא נבחן התוואי מחדש כדי להתאימו לקריטריונים החדשים שנקבעו. שיקולים זרים מגולמים בתוואי, הוא לא מתחשב בעמדת המנזרים ובנוסף לכל זה גם נפלו פגמים בהליך המשפטי שקדם לבג"ץ.

את אקורד הסיום לדברי העותרים נתן אריאלי שהציג את התוואי החלופי של המועצה לשלום ולביטחון. המועצה לא הופיעה מטעם העותרים אלא כגוף מקצועי, אבל העותרים הם שזימנו אותה. "המועצה מחייבת את הקמת המכשול", אמר אריאלי והדגיש את עקרון הביטחון שממנו נובעת הגישה של מומחי המועצה (כולם בכירים לשעבר בצה"ל). "התכלית הבטחונית של המכשול היא הקטנת יכולת החדירה של מפגעים לישראל", ציטט את מערכת הביטחון עצמה ואת החלטת הממשלה מ-2002, "וכל התכליות האחרות שהוצגו על ידי נציגי המדינה ומערכת הביטחון אינן מופיעות לא במטרת הקמת המכשול באתר משרד הביטחון, לא בהחלטת הממשלה ולא בדברי ראש הממשלה. מענה על תכליות אלה ניתן בהצעת המועצה באמצעים אחרים". לדוגמה, נציגי המדינה ציינו שכמה ממטרות התוואי הן למנוע פיגועים בכביש המנהרות, או למנוע "ירי שטוח מסלול קצר", או לאפשר "מרחב התראה". אלה טיעונים חשובים מבחינה עקרונית אך תוואי המועצה מצא להם פתרונות שכבר יושמו בעבר על ידי מערכת הביטחון במקומות אחרים.


תוואי שיחייב להרוס טראסות עתיקות-יומין ומטופחות שנטועות ברובן זיתים וגפנים. הענבים של אום עיסא

הירידה לפרטים בשלב זה של הדיון היתה מעוררת הערכה. התוואי שהציגה המועצה הציג בקיאות מוחלטת בתנאי השטח ובנתונים הקשורים לעתירה, כזו שגם עופר הינדי נציג מערכת הביטחון לא ממש יכול לה. גם הנכונות של השופטים להקשיב לכל הנתונים שהובאו היתה מעוררת הערכה.

את הפרק הזה חתמה טבלה מסודרת, בנוסח טבלאות "חסרונות ויתרונות", ובה הציג אריאלי השוואה בין תוואי המועצה לתוואי מערכת הביטחון על פי הקריטריונים שקבעו המשיבים עצמם. התמונה שעלתה מהטבלה היתה בהירה: תוואי מערכת הביטחון לא עונה על הקריטריונים של מערכת הביטחון עצמה; ובכל פרמטר כמעט תוואי המועצה עדיף עליו.

בתום הדיון בהחלטת ביניים הורה בג"ץ למדינה למצוא תוואי אחר לגדר ולשקול "אפשרויות שונות לפיהן שני המנזרים - מנזר הנשים, כלומר מנזר האחיות סליזיאן, ומנזר הגברים, הידוע ככרמיזן - יימצאו בצד 'הפלסטיני' של הגדר".

יבוא יום ולא יהיה כאן גבול

כמה ימים אחרי החלטת הביניים זאב הכהן ואני עומדים בשכונת גילה, מעל נחל גילה ומולנו מנזר הכרמיזן. מה יקרה אם יתקבל תוואי המועצה, אני שואלת אותו. "מה נעשה? צריך לחשוב", הוא מהרהר, "אבל זה לא רק תפקיד רשות הטבע והגנים, אולי העירייה תתעורר. אני מניח שאם תהיה החלטה שהתוואי עובר מתחת לבתים של גילה, תקום צעקה. הדיירים לא יסכימו. ייתכן שלא תהיה ברירה אלא  להמליץ לא לבנות".


כביש המנהרות על רקע סככת הגפן של אום עיסא

כלומר תמליצו לא לבצע את הגדר? ללכת על אמצעים אלקטרוניים?

"אולי. כמו שאמרתי גם לעופר הינדי, שמופקד על בניית הגדר, שאין גדר בעולם שהחזיקה מעמד ושאני תמיד חושב על היום שבו היא תפורק. הוא ענה לי 'זאב, אינשאללה'. הרבה פעמים אנשים אומרים 'כשיגיעו ימות המשיח יקרה כך וכך', אבל הרי לא מדובר בימים נקובים שיגיעו, אלא ברעיון, וכשאני חושב על בני האדם כאורחים כאן, על האבנים והעצים כאלה שנמצאים כאן לפנינו ואחרינו, אז אני שוב מביט בגדר וחושב על היום שבו תפורק. אבל זאת דעתי הפרטית, ובכלל, אם אנחנו הולכים לכיוון של שלום עם הפלסטינים, וארץ האבות היא אותה ארץ האבות, אז צריך גם לחשוב על ניהול המשאבים הסביבתיים במשותף".

גם על חומת האבן בכניסה למנזר הסליזיאני של הנשים נכתב בערבית: "יבוא יום ולא יהיה כאן גבול"; "הדרכון היחיד יהיה הלב", ממשיכה כתובת נוספת; "הרחמים והצדק יתחבקו", חקוק בהמשך; ובצדו האחר של השער עוד אחת: "מי ייתן שהיושר והשלום ייפגשו". על החומה הזאת התעתדה המדינה להקים את גדר ההפרדה, להשתמש בה כדי לעשות ממנה גבול.

אלא שבינתיים, בשלב זה, שום דבר לא ברור. גם העתירה הזאת הרי עוד לא הסתיימה. 

ורק אום עיסא כבר יודעת. מה תעשי אם הגדר תעבור ליד הבית? אני שואלת אותה. "לא תהיה גדר", היא פוסקת בהחלטיות וצוחקת. "אני בת 75, שמונה שנים אנחנו במשפט. גדר לא תהיה".


תגובות ללשבור את הנוף

תגובות ללשבור את הנוף

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

עיירה צמודה לבית לחם, רק נחל גילה או בשמו הערבי נחל אחמד, מפריד בינה לבין שכונת גילה. בעבר היה בה רוב נוצרי פלסטיני, היום לאחר הגירה לחו"ל הנוצרים כבר אינם רוב. כביש המנהרות חוצה אותה בדרך דרומה לגוש עציון.

שכונה בדרום ירושלים, הוקמה ב-1971 חלק מהקמת שכונות יהודיות סביב הבירה. כשליש מהשטח עליה הוקמה היו אדמות של תושבי בית ג’אלא והן סופחו לתחום המוניציפאלי של ירושלים כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים.

התנחלות הר גילה הוקמה ב-1968 כאחת ההתנחלויות הראשונות מעבר לקו הירוק. נמצאת גם מעבר לתחום המוניציפאלי של ירושלים, מרוחקת כ-2.5 ק"מ ממנה וצמודה לעירה בית ג’אלא.

בנוסף למה שכבר נכתב יש לציין כי המושג הזה הוא חלק מתיקון לחוק יסוד: ירושלים שנחקק בשנת 2000. אדמות פרטיות רבות הופקעו ב-67' מבעליהן, ומה שנראה אז הגיוני ומצודק לגמרי, נראה דווקא היום, בתקופה המקדשת את הקניין הפרטי, בעייתי יותר.

בעתירת תושבי בית סוריק, ב-2004, יישם בית המשפט את עקרון המידתיות (התאמה בין השיקול הביטחוני, טובת האוכלוסייה הערבית המקומית והגנה על חייהם של ישראלים החיים באזור), וחייב את מערכת הביטחון לשנות את התוואי כדי שלא לחצוץ בין תושבים פלסטינים לאדמותיהם. מאז נחשב עקרון זה למנחה את קביעת תוואי הגדר. על המדינה לחפש את התוואי שפגיעתו הכי פחותה.   

מנזר הגברים (הכרמיזן): המנזר נמצא על המורדות שמתחת להר גילה ובית ג’אלא. מבנה המנזר נמצא בתחומי הקו המוניציפאלי של ירושלים ואילו מבנה היקב מחוץ לתחומו. הזרם הסליזיאני נוסד לאחר המהפכה הצרפתית כדי לתת מענה לבני נוער שזרמו מהכפרים לערים הגדולות. הם הקימו בדרך כלל בתי ספר מקצועיים. בעבר, לפני האינתיפאדה הראשונה, היו הכרמיזן כמו גם בית ג'אלא עצמה, נגישים מאוד לישראלים. ב-1984 נרצחו בסמוך זוג סטודנטים ישראלים. מאז, בגלל ההקצנה בסכסוך, מגיעים למקום מעט ישראלים. ומנזר הנשים (הסליזיאן): נמצא בסמוך לכרמיזן, על המורדות שמתחת להר גילה ובית ג’אלא. פועל בו בית ספר ל-280 ילדים נוצרים מהסביבה.

זה השם שניתן לפרויקט גדר ההפרדה שסביב ירושלים. הוחלט עליו כבר ב-1995 אבל הוחל בבנייתו רק ב-2001. עד היום חסרים להשלמת העוטף כ-10 אחוזים, אבל אם מחשבים בו גם את גוש עציון ומעלה אדומים מדובר ב-50 אחוז שלא בנויים. על פי מערכת הביטחון מטרתו היא ביטחונית. אולם עקרון מנחה נוסף הוא להוציא אל הצד הפלסטיני כמה שיותר כפרים ערביים בסביבות ירושלים ולהכניס לצד הישראלי כמה שיותר יישובים ישראלים, שכונות והתנחלויות.

עתירה של תושבי הכפר הפלסטיני בתיר כנגד תוואי הגדר שאמור לעבור במרכז נוף הטראסות המעובד שלמורדות הכפר, ואשר הוכרז אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. בקואליציה יוצאת דופן חברו כאן התושבים הפלסטינים לרשות הטבע והגנים וארגון ידידי כדור הארץ כדי להתנגד להקמת הגדר. לפני כשנה אסר בג"ץ על המשך העבודות באזור והחזיר את ההחלטה על קביעת התוואי לממשלה.

כדי להבין את הסיפור של בג"ץ בית ג’אלא צריך לדעת הרבה פרטים ואת הקשרים ביניהם. כשהמדינה רוצה להגן על התוואי שקבעה היא תתייחס תמיד אל מה שנראה בשטח באותו רגע (כביש, חומה, דרך עפר, טראסה לא מעובדת). לעומתה, התושבים שייפגעו צריכים להביא אל אולם בית המשפט הרבה יותר מכך כדי לשכנע. הם צריכים להזכיר לכבוד השופטים את האדמה שלהם, את הקהילה שבאו ממנה, את בית הספר את המנזר, הם צריכים להזכיר מסורות ארוכות שנים, מנהגים, קשרים

הטענות שהועלו נגד התוואי הן רבות ושונות: החל בכך שהוא מנתק כ-3,000 דונם של אדמה חקלאית מבעליה בבית ג’אלא, המשך בכך שהוא מפריד בין המנזרים שבאזור לבין הקהילות שלהם, שהוא משאיר בתים פלסטיניים בצד הישראלי של הגדר, שהוא יחריף את תהליך ההגירה של הקהילה הנוצרית לחו"ל, וכלה בכך שמטרתו לצרף את ההתנחלות הר גילה אל התחום המוניציפלי של ירושלים

שאול אריאלי מהמועצה לשלום וביטחון: "אפשר להעביר תוואי בטחוני לגמרי אך פוגע פחות. אבל אז, למגינת לבם של נציגי המתנחלים בממשלה, אי אפשר יהיה לצרף את התנחלות הר גילה לשטח ירושלים, לשכונת גילה יהיו פחות אפשרויות התרחבות, וישראל לא תוכל לשלוט בנחל גילה ולהופכו לגן לאומי לרווחת הישראלים בלבד"

עו"ד חני אופק שייצגה את מערכת הביטחון אמרה בדיון כי מנזר הנשים הסליזיאני סיליזיאן "יישאר בצד האיו"שי של הגדר". "איו"שי" - לכאורה מושג נייטרלי "אזור יהודה ושומרון", למעשה, מושג שטבע צה"ל וכולו משכיח שמות קודמים לאותו אזור (הגדה המערבית, השטחים, השטחים הכבושים). ועוד אפקט יש לשימוש בשם בצורה זאת - הוא מעלים מן הלב את התושבים הפלסטינים החיים בו

זאב הכהן מרשות הטבע והגנים: "בהרבה מקומות בצד האיו"שי של הגדר אנחנו רואים איבוד שליטה גמור, יש סיכוי גדול שהשטחים האלה ייבנו. הם יישארו אמנם בתחום המוניציפלי של ירושלים אך כפי שקורה בשטחים דומים בירושלים הם ייהפכו לשטחים ללא ניהול וללא אכיפה. לכן אני רוצה לשמור על הפארק בצד הישראלי גם אם זה על חשבון כריתת עצים ופגיעה בטראסות בשוליים למעלה. בכל מקרה, אני רוצה להדגיש שמה שמנחה אותי הוא שמירה על מכלול הנוף בשלמותו"

עו"ד נהאד ארשיד, נציג הכרמיזן , מנזר הגברים: "עמדתנו העקרונית והנחרצת היא התנגדות להקמת כל גדר שעלולה לנתק את הקשר בין הקהילה לבין המנזר. כל גדר היא דבר רע, ואין גדר שהחזיקה מעמד. ישראל גם התחייבה ברמה הבין-מדינתית להגן על זכויות הקניין של המנזרים"

עו"ד גיאת נאסר: "התוואי של המדינה מספר את הסיפור של עצמו. כל מטרתו לחבר את ההתנחלות הר גילה מלאכותית לשכונת גילה ולירושלים. ביניהן יש ואדי עמוק ומדרון תלול. התוואי מנסה בכוח לחבר בין שני האזורים. מדובר בתפישה הישנה שהיתה נהוגה לפני הבג"ץ המפורסם בבית סוריק, שבו קבע בית המשפט אמת מידה של מידתיות כאשר בוחנים את תוואי הגדר"

x