אמרו לי "הוצאנו אותך מהבית, טיפלנו בך, אבל זהו. עכשיו את לגמרי לבד"

איור: הילית שפר

אמרו לי "הוצאנו אותך מהבית, טיפלנו בך, אבל זהו. עכשיו את לגמרי לבד"

עזיבת הפנימייה בגיל 18 הייתה טראומטית, אבל לא כמו השחרור מהצבא: "נשארתי לבד, לא היה לי מושג לאן אני הולכת". תכנית חדשה של משרד הרווחה מנסה למצוא מקום לילדים שהוצאו מהבית ועכשיו גומרים את המסלול, אבל שתי ילדות כאלה חוששות שזה לא מספיק, ושהרחוב מחכה לכולם

"המדינה הוציאה אותי מהבית בגיל 5. אמרה לי 'הבית הזה לא טוב לך' והעבירה אותי למסגרות חוץ ביתיות. בתור ילדת פנימייה, כל יום היה יום שלא ידעתי מה יקרה בו. לא חוויתי דמות או מסגרת יציבה, לא ידעתי מול מה אני הולכת להתמודד. בהרבה מקרים הצוות בפנימיות אפילו לא יודע שיש נערים ונערות שאין להם לאן לחזור הביתה. כשראיתי את כולם חוזרים הביתה בסופ"ש אמרתי 'מה, אני אגיד להם שאין לי לאיפה ללכת?' אז אני ועוד חברה היינו לוקחות תיק גב, הולכות לישון בחוף הים ומשתכרות עם אנשים שאנחנו לא מכירות, רק כדי להעביר ככה את הסופ"ש. כי התביישנו – מה יחשבו עלינו? מה יגידו עלינו?

"באיזשהו מקום, חיפשתי את הדמות הבוגרת שתגיד לי 'ליאור, אנחנו יודעים מה המצב בבית, בואי תישארי לישון בפנימייה'. וזה לא קרה.בשלב מסוים הבנתי שאם אני עושה קצת בעיות, מרתקים אותי לשבת בפנימייה. אז הייתי עושה בעיות בכוונה, והיו מרתקים אותי", ליאור (שם בדוי, כמו שמות שאר הנערות בכתבה) נזכרת. אז עדיין לא היה לה מושג שההתמודדות עם הפנימייה היא בקושי תחילת הדרך.

המשבר הקשה הגיע דווקא ברגע שאמור להיות אחד המאושרים בחייה של נערה: סיום י"ב, המעבר לחיים. "כשיצאתי מהפנימייה בגיל 18, לא היה לי לאיפה לחזור. נשארתי לבד. לא היה לי מושג לאן אני הולכת".

"כשעזבתי את הפנימייה בגיל 18 הרגשתי מאוד אבודה", מספרת גם נועה, בת גילה, בוגרת מסלול חיים דומה בצורה מבהילה. "המסגרת נגמרת, ואומרים לך 'זהו, עכשיו את בוגרת'. הוצאנו אותך מהבית, אבל עכשיו את לבד. אני ושני האחים שלי קיבלנו דיכאון – את לא יודעת מה את רוצה מהחיים, איך לתפקד, איך להתנהל, מה לעשות. מעבר לזה – הבית הרי לא בריא לך בכלל. זו הסיבה שהוציאו אותך מראש. הרבה פעמים הייתי מטיילת ברחובות עם תיקים, עוברת מחברה לחברה, מחפשת מקום לישון בו. אבל כמה אפשר לעשות את זה?"

ההערכה המקצועית מדברת על כ-500 צעירים "חסרי עורף משפחתי" שמסיימים את המסגרת כל שנה, אבל חסרים נתונים מדויקים. לפי פרסומי משרד הרווחה, חיים בישראל בין 1300 ל-2600 מחוסרי דיור בין הגילאים 18 ל-25, חלק גדול מהם הוא פליטי המערכת. תכניות שונות מנסות היום לתת מענה לקבוצה הזו, אבל נועה וליאור ספקניות לגביהן, וחוששות לעתידם של ילדי הפנימיות. 

ליאור ונועה הן חלק מקבוצת צעירות חסרות עורף משפחתי, שהתאגדה תחת עמותת "מקום" במטרה להניע שינויי מדיניות שיטיבו עם צעירים במצבן. הן מספרות את סיפורן כדי לקדם הצעת חוק המסדירה מנגנוני תמיכה באלו שיבואו אחריהן.

"בנים יכולים לישון על חוף הים, במשאית מאחור, וגם בחדר מדרגות. אצל בנות זו לא ממש אופציה". צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

 

"צעירים חסרי עורף משפחתי בהחלט מפתחים חוסן, אבל זה חוסן הישרדותי", אומרת ליאור, "הוא חשוב, והוא מציל אותם מהרבה סכנות, אבל הוא לא מתאים להתקדמות – ללימודים, להתפתחות רגשית בריאה, להשתלבות בשוק התעסוקה. את יודעת מה זה לשרוד? לשרוד זה לא לחיות, באיזשהו מובן. כי את חיה בעוינות, בפחד, בחוסר אמון".

החברים שנפלו בדרך

"המדינה שהוציאה אותי מהבית כילדה קטנה, בגיל 18 פשוט פלטה אותי החוצה בלי אף אחד שידאג לי", ליאור חוזרת עשר שנים אחורה, "זה דכאון מאוד כבד. כל הדמויות שאת נקשרת אליהן נחתכות מהחיים שלך. גם אם הן היו בחיים שלך תקופה קצרה, הנפש רוצה להיקשר למשהו, למישהו, לאיזו דמות קבועה. בגיל ההתבגרות יש פנטזיה למצוא באיזו דמות מודל לחיקוי. אפילו פנטזתי שהפנימייה והצוות הם המשפחה שלי. זה המקום שהיה לי לבית. גם אם עברתי מפנימייה לפנימייה, כמו חבילה עוברת – הייתה איזושהי מסגרת.

"כשהגיע הרגע לעזוב שאלתי את עצמי מה אני הולכת לעשות, מי ידאג לי. זה פחד אלוהים. אין לי אף אחד שמבוגר ממני ויגיד לי מה לעשות, ואני יוצאת לעולם עוין. עם הכלים שהיו לי רק רציתי לשרוד, והגעתי כל הזמן לשוליים. לא הבנתי איך זה קורה לי, היום אני מבינה שלא ידעתי אחרת".

השירות הצבאי, מסגרת קשה ומפחידה עבור הרבה מהנערות שמתגייסות, היה עבורן מפלט. עוד מסגרת ברורה עם סמכות, הכוונה ותשתית לקיום הפיזי היומיומי. זה לא היה קל: כמו בימי הפנימייה, ליאור מצאה את עצמה עוברת על הכללים בכוונה כדי לקבל עוד ועוד ריתוקים שירחיקו אותה מה"בית". נועה מספרת שהאחים שלה, לעומתה, לא החזיקו מעמד מול מערכת החוקים הקשוחה. אבל גם השירות נגמר, והשחרור מהצבא היה שחזור של היציאה מהפנימייה, רק בעוצמה הרבה יותר חזקה. ההתחלה החדשה נראתה לשתיהן כמו הסוף המוחלט.

"כשהשתחררתי קיבלתי את השוק האמתי", מספרת ליאור. "אני לא בקשר עם ההורים שלי, אמא שלי לא גידלה אותי, לא הייתה חלק ממני. יש כאלו שחושבים שאם ישנה משפחה, את לא צריכה להיכלל בתור "חסרת עורף משפחתי", אבל זה לא נכון – יש לי אמא, אני יודעת איפה היא גרה. יש לי גם אבא. אבל מגיל 5 לא גדלתי איתם. אז מה קורה כשאני משתחררת מהצבא? לאיפה אני הולכת פתאום? זה היה הדיכאון של החיים שלי. כמו נועה – הלכתי עם תיק גב מחברה לחברה. אני זוכרת את עצמי עובדת בתחנת דלק, ורוצה למות. למות. מה עכשיו? רצה אלוהים, והכרתי את העמותה".

"גם כשכבר נתקלתי בבנות שישנו בחוץ, הן היו שתי בנות, ביחד, שהיו ערות בלילה וישנו בים". צילום אילוסטרציה: kuzmafoto / Shutterstock.com

אחרי תקופות של נדודים, הגיעו שתיהן לדירה שהפעילה עמותת "גשר לעצמאות", שמעניקה ליווי ומגורים לבוגרות פנימיות חסרות עורף משפחתי. נועה שמעה על הדירה דרך חברה שגרה בה ולילה אחד, אחרי שחוותה אלימות קשה, "הגעתי למצב שאמרתי – או שאני מתאבדת, או שאני עוזרת לעצמי. לקחתי את הדברים שלי והגעתי לדירה, והודעתי לאיריס שהיא לא מזיזה אותי מפה".

ליאור הגיעה עם כל חפציה, אבל נראתה "מתוקתקת, מטופחת כזאת, כלפי חוץ", ולכן בעמותה לא רצו לקבל אותה, חשבו שיש מי שנראים במצב רע יותר. "אבל אני לא הבנתי שלא רוצים. פלשתי לתוך הדירה מתוך הישרדות".

היום שתיהן בעלות תואר אקדמי ועובדות עם נוער בסיכון. נועה אומרת שהיא ניצלה, אבל היא לא שוכחת לרגע את חבריה לנדודים, שלא הצליחו למצוא חוף מבטחים: "לא היה להם לאיפה ללכת. הם היו מטיילים כל הזמן, מגיעים למקומות כמו עבריינות וחשפנות כדי להביא כסף. אחד מהם התאבד. אחד באברבנאל, מאושפז. אחד עובד בהימורים, אחד עובד בסבלות, אחד בהלוואות בריבית. ואחת עשתה תואר, ואני הלכתי בעקבותיה".

אחיה של ליאור, ילד מבריק, מצטיין במדעים מדויקים, מוזיקאי בחסד, "הלך לאיבוד כשיצא מהפנימייה". היא מספרת שהוא התמכר לסמים, שעוררו אצלו מחלה נפשית, הוא אינו מטופל והתדרדר לחיים עבריינים.

"אני שומעת הרבה 'הוא בן 18, הוא גדול, הוא כבר צריך להסתדר בעצמו'", מסבירה ליאור. "אבל ילד שגדל בפנימייה כל כך שונה ממי שגדל בבית שיש בו דמות יציבה וארוחת צהריים וערב. זה ילד שיוצא עם הרבה פחות משאבים נפשיים. אני לא מדברת על נפגעי נפש – אלא על ילדים שאם רק ישקיעו בהם את האמצעים, הם יכולים להיות אנשי מפתח בעולם הזה. הנה, יש לך פה דוגמאות. אני יצאתי ממקומות מאוד קשים, בחסד אלוהי".

כשהייתה נערה, חלמה נועה להשתלב בתעשיית השיער או הקוסמטיקה. "אם היית אומרת לי לפני 7-8 שאני אהיה במקום שבו אני נמצאת עכשיו, שאדבר ככה – לא הייתי מצליחה להבין את השפה שלך בכלל, ואת לא היית מצליחה להבין את השפה שלי".

ליאור אומרת שלא חלמה כלום. "היו אולי רגעים שאמרתי שאני לא רוצה להיות כמו כל הדורי-דורות של המשפחה שלי, כל ההרס הזה. אבל לא היו חלומות, ואני יכולה להגיד שלהרבה ילדים בלי משפחה אין את החלומות, הציפיות. הם חיים מהיום להיום".

רק הכאב לא מתרחק

איריס זילכה, עובדת סוציאלית שעובדת שנים רבות עם בוגרי ובוגרות פנימיות, התבקשה ב-2006 לערוך עבור ארגון הג'וינט מחקר בנוגע לבוגרי פנימיות שהוצאו מהבית בגיל מוקדם. המסקנה שלה הייתה שלגורמים המקצועיים אין מושג של ממש מה קורה עם אותם בוגרים צעירים מרגע עזיבת המסגרת. בעקבותיה הוקמה התכנית הראשונה בארץ לצעירות חסרות עורף משפחתי – "גשר לעצמאות", שפועלת תחת עמותת "ילדים בסיכוי". התכנית מפעילה דירות בוגרים בשכירות מסובסדת לבוגרי פנימיות ואומנה, עם צוות מקצועי שמסייע בהשתלבות בתעסוקה ולימודים.

זילכה עבדה בתכנית, אבל עם השנים, היא אומרת, ראתה שזה לא מספיק: "הבנתי שאנחנו יכולים לעזור לצעיר אחד, או שניים, אולי לעשרה – אבל יש פה בעיה מערכתית, ונחוץ פתרון מערכתי". לפני חמש שנים היא אספה בוגרות פנימיות, ביניהן נועה וליאור, והקימה את עמותת "מקום", שפועלת להכרה באחריות המדינה לילדים שלה.

הפעילות המרכזית שלהן היא קידום הצעת חוק שזילכה הכינה יחד עם עו"ד נטע דגן, שעמדה בראש הקליניקה לשינוי מדיניות במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. הצעת החוק מנסה להניח תשתית יציבה לצעירים המוגדרים "חסרי עורף משפחתי", בני 18 עד 25 ששהו במסגרת חוץ ביתית, המנותקים ממשפחותיהם ו/או חסרים קורת גג, ולהסדיר סיוע בפן הרגשי והמעשי – מציאת מקום מגורים, לימודים ותעסוקה.

"האם מישהו מתקשר לשאול אותך – את חיה היום? את בסדר היום?". צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

ב-2014 יצאו חברות הקבוצה לקמפיין ציבורי, התראיינו בתקשורת, הופיעו בפני ועדות בכנסת וייצרו נוכחות ברשתות החברתיות. ח"כ קרין אלהרר מיש עתיד, אז מפלגת קואליציה עם שר אוצר, אימצה את הצעת החוק שלהן וקרוב לעשרים ח"כים הוסיפו את חתימתם. לקראת סוף השנה הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת. שבוע לאחר מכן התפזרה הממשלה והוכרזו בחירות, והפתרון התרחק.

רק הכאב לא מתרחק. כשעבדו על קידום הצעת החוק, ערכה הקבוצה סיורים בתחנה המרכזית בת"א והן פגשו צעירים שהגיעו לחיות שם, בדיוק כמותן לפני פחות מעשור. עבור נועה המפגש היה טראומטי. היא מספרת שמהלחץ, אכלה את כל העוגיות שהביאו לצעירים.

"יכולתי לראות את עצמי מגיעה למצב הזה – מזריקה, או מספקת שירותי מין בשביל הכסף ה'קל'. לפני שבוע ניגש אליי מישהו ושידל אותי לעשות את זה – 'יש לי עסק, בואי תעבדי בשבילי, אני אקנה לך דברים, זה כסף קל'. אמרתי לו 'זוז, זוז, לך מפה'. אבל אם הוא היה פונה אליי כשהשתחררתי מהצבא, ברור שהייתי הולכת איתו".

ליאור מספרת שהגיעה לדירה של "גשר לעצמאות" עם בן זוג בן 56. "אהבתי, לא אהבתי – מה זה משנה? אני בכלל לא זוכרת מה היה שם. רק רציתי סיגריות. ככה זה נמשך, עם עוד בני זוג מבוגרים, שהיו יכולים להיות סבא שלי. היום אני מתביישת אפילו לומר את זה, תודה לאל שאני לא שם. אבל זה קורה עם המון נשים צעירות, שמשתמשות בנשיות שלהן כדי לענות על צרכים בסיסיים – לשלם שכר דירה, להרגיש מוגנות".

"אנחנו כל כך דומות", אומרת לה נועה. "בא לי למות".

סיפור החיים שלהן באמת דומה, לפחות לאוזני מי שחי בבית ובמסגרת משפחתית ולא יכול להבין את היומיום האחר מן היסוד הזה. שתיהן נולדו למשפחות בהן ההורים למדו בפנימיות, וכך גם כל האחים. הן הוצאו מהבית בגילאים צעירים ועברו מספר מסגרות חוץ-ביתיות.

"כל החיים גדלתי בצל של חוסר וודאות", מנסה נועה להסביר, "כשלאמא יש פגיעה נפשית, אז יום אחד את בסדר, יום אחד את לא בסדר. בפנימייה הייתה תחושה של תחנת מעבר – מדריכים באו, השלימו תואר ועזבו, אז הדמויות התחלפו כל הזמן. עברתי 15 משפחות מארחות, כי ההורים שלי לא יכלו לקבל אותי בשישי שבת. תמיד הרגשתי שאני הולכת על ביצים. עד עכשיו אין לי ביטחון בעולם ובאנשים, רק בעצמי. אבל זה משהו שאני גדלתי אליו".

ליאור: "זו השאלה 'איפה את בארוחת ערב בשישי. האם מישהו מתקשר לשאול אותך – את חיה היום? את בסדר היום? אין את העוגן הזה, את היציבות. את יודעת, יש לי חברות מבית נורמטיבי. גם הן חוות חוויות בדידות. אבל את רואה שונה במהות של הבדידות הזאת".

נועה: "זה הבור השחור, כל מה שלא קיבלת בילדות".

"ילד שגדל בפנימייה כל כך שונה ממי שגדל בבית שיש בו דמות יציבה וארוחת צהריים וערב". צילום אילוסטרציה: kuzmafoto / Shutterstock.com

ליאור: "אולי חווית בדידות היא משהו שאי אפשר למדוד. אבל אפשר למדוד דברים כמו – אין בית שגדלת בו, אין תמיכה, אין הורים ברקע".

זילכה מסבירה שצעירים וצעירות מפגינים דפוסי פגיעה שונים: "הבנים ייטו יותר לפעולות שפוגעות כלפי חוץ, ויש הבדל גם בדפוס הנוודות: ההומלסיות של הבנות זה ללכת עם התיק על הגב, ולהיות פה שבועיים, שם חודש, וככה לעבור ממקום למקום. בנים יכולים לישון על חוף הים, במשאית מאחור, וגם בחדר מדרגות. אצל בנות זו לא ממש אופציה.

"גם כשכבר נתקלתי בבנות שישנו בחוץ, הן היו שתי בנות, ביחד, שהיו ערות בלילה וישנו בים. ביום אחת ישנה, אחת שמרה, והן התחלפו. אחת מהבנות שאנחנו מכירות סיפרה על איך כשהיא הייתה בפנימייה ולא היה לה לאן לצאת בשבתות והיא התביישה, היא סיפרה שהיא נוסעת לקרובי משפחה ונסעה לכותל, מתוך תפיסה הישרדותית שאומרת שבכותל את יכולה להיות ערה כל הלילה, ולהתפלל".

מקום המגורים שאין לך

רק ב-2014 הוגדר במשרד הרווחה המושג "נע"ם" – נעדרי עוגן משפחתי, ועדיין אין הגדרה ביצועית כוללת לאופן הטיפול בצעירים אלו. בכנסת הנוכחית הגישה ח"כ אלהרר בשנית את הצעת החוק, הפעם באופן פרטי, אך משרד הרווחה סירב לאמץ אותה.

אבל על רקע הסכמה גורפת של אנשי ונשות המקצוע בצורך לייצר מנגנוני תמיכה עבור הבוגרים הצעירים, הודיע במאי 2016 המשרד על השקת תכנית כוללת משלו לקידום צעירים וצעירות במצבי סיכון: תכנית 'יתד', שמתמקדת בליווי וסיוע בהשכלה, תעסוקה, דיור, תמיכה רגשית וכלכלית – תחומים שמשיקים לאלו שבהן מציעה הצעת החוק לטפל.

התכנית חשובה ומבורכת, אומרים היום כל אנשי המקצוע שאיתם דיברנו, כי היא שמה במרכזה את אוכלוסיית הצעירים כאוכלוסייה בעלת צרכים מובחנים, והשיגה תקציב מכובד שיוקדש להם. עם זאת, רובם מסכימים כי התכנית, המיועדת לכלל רצף הסיכון, אינה הולמת את הצרכים הייחודיים של הצעירים חסרי העורף המשפחתי. נשות המקצוע שהסבירו את הבעיות בתכנית הנוכחית ביקשו גם הן להישאר בעילום שם, מפני שהן מקיימות קשרים מקצועיים עם משרד הרווחה.

נועה: "תכנית יתד מכוונת לצעירים בסיכון, באופן כללי, ואנחנו רוצים שתהיה התייחסות בחוק לקהילה שלנו - שמשרד הרווחה יגדיר מה זה צעיר חסר עורף משפחתי, ואז יתאים לו סל שירותים. שלא נצטרך ללכת ולבקש נדבות, שיכניסו אותנו לדירה או יתנו ליווי".

הבעיה הראשונה והקשה בתכנית יתד מבחינתן היא שהדבר הכי בסיסי שצעיר צריך כדי לקיים אותה, היא לפנות לעו"סית הקרובה למקום מגוריו - רק שאין לו מקום מגורים. "אני, למשל, גדלתי בנתניה, הייתי בפנימייה באיזור המרכז, ועברתי ללמוד בדרום", אומרת נועה. "מי יספק לי את השירות? אני רשומה בנתניה, אבל גרה בדרום".

"ההומלסיות של הבנות זה ללכת עם התיק על הגב, ולהיות פה שבועיים, שם חודש". צילום: שאטרסטוק

הן מציעות ליידע את הצעיר על קיומו של סל השירותים עוד בפנימייה, ולהעביר אותו לוועדה אזורית שתקבע יחד איתו את תכנית ההמשך עוד בטרם יעזוב. "עצם הידיעה שיש שירות כזה יכולה לשנות לחלוטין את התמונה" אומרת נועה. "זה מוריד מהלחץ: אני לא יוצא לבד. יש משהו שמחכה לי".

"יש רצף רחב של צעירים בסיכון, אבל האוכלוסייה הזאת ייחודית: מצד אחד, הם יכולים להיות תפקודיים, ומצד שני, הם מאוד בודדים", מסבירה ל', עו"סית במגזר השלישי. "שירותי הקצה שזמינים בלילה ברחוב לא מתאימים להם, אבל גם השירותים של יתד לא מתאימים להם – כי הם מתאימים למי ששייכים לקהילה. בסוף הם נשארים הכי לא נראים, כי הם גם לא אוכלוסייה קצה. הם יוצאים מהמערכת ולא מופיעים ברשימות של אף אחד. בוגר כזה צריך להגיע לגיל 17 ולקבל ליווי שיינתן לו בכל מקום בארץ".

ל' מספרת שבוועדות ההיגוי של תכנית יתד פגשו צעירים ש"אמרו בצורה מפורשת: אנחנו צריכים שירות כזה, אבל לא נלך לרווחה כדי לקבל אותו. הדברים שלהם זכו להתעלמות".

למה?

"כי משרד הרווחה יודע כיום לעבוד רק דרך לשכות הרווחה, וכי יש התעלמות כללית מהאוכלוסייה הזאת. תשמעי מה ציפי נחשון גליק, שאחראית על ההקמה של התכנית, אמרה כשנשאלה על כך בראיון: בוגרי השמה חוץ ביתית אמורים להצליח לבד - 'נתנו להם עד גיל 18, עכשיו נפנה למישהו שכביכול לא קיבל עד גיל 18'. הקול של חסרי העורף המשפחתי לא נשמע מספיק. המענה של יתד לא הולם מספיק עבורם".

ביקורת נוספת נוגעת למעמד התכנית, הנמוך מזה של חוק ונתון לשינויים וביטולים תכופים. "מגיע לצעירים האלו שזו תהיה חקיקה - לא גחמה של שר או איש מקצוע כלשהו", אומרת ל'. "אנחנו רואות עכשיו את הצהרות הממשלה בנוגע להמון דברים – הצפון, ניצולי שואה וכו'. כשדברים לא מעוגנים בחקיקה הם נעלמים. מחר יבוא שר אחר, שיותר חשוב לו ילדים עם פיגור, למשל. לא שזה פחות חשוב, אבל מדובר בתקציבים – והם ייעלמו".

ליאור: "אני מודה ומוקירה על תכנית יתד. אני בטוחה שמשרד הרווחה והשר עשו את כל המאמצים כדי שיהיה לצעירים בסיכון את הכסף הזה, ושילך למקומות טובים. ובכל זאת קשה לי, הלב שלי כמו טורבו. אני רוצה שהמדינה תיקח אחריות על האוכלוסייה המסוימת הזאת של צעירים חסרי עורף משפחתי. הצעירים שנופלים פה בין הכיסאות הם אנשים שיכולים להצליח חבל על הזמן. נפגע נפש מקבל סל שיקום? כן. גם צעיר חסר עורף משפחתי צריך לקבל. לא כי הוא נכה, אלא כי נסיבות החיים הביאו אותו למקום מסוים. ילד בן 18 לא יכול להתחיל להתנהל לבד בחיים. הוא פשוט לא יכול".

משרד הרווחה: זו תכנית שאין לה אח ורע

נכון להיום, קיבלו הרשויות המקומיות אור ירוק לגיוס עובדים. התקציבים, לפי ציפי נחשון גליק, מנהלת שירות נוער וצעירים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, יחולקו בקרוב, אז יתחילו גם המכרזים. נחשון גליק מתקוממת על הביקורת שהפנו נשות המקצוע והצעירות כלפי התכנית. "זה מרגיז אותי, זה כואב לי. התכנית עוד לא התחילה – וכבר הרגו אותה", היא אומרת.

הן טוענות שהאופי היישובי של התכנית לא מתאים לצעירים האלו

"הצעירה שגומרת פנימייה – היא גרה על הירח?", היא מזדעקת, "הצעיר יקבל מענה איפה שהוא חי ונושם, לא משנה מה כתוב לו בתעודת הזהות. אבל הוא גר באיזה עיר, באיזה כפר, באיזה מושב. נגיד שיצאתי לפנימייה בטבריה בגיל 12. בפנימייה, משרד הרווחה והרשות המקומית משלמת עליהם, למרות שלא תמיד העמותות שמפעילות את הפנימיות אוהבות להגיד את זה. ועכשיו בעמותות האלו אומרים שיש ניכור, שבוגרי הפנימיות לא מכירים את הרווחה. הרווחה היא זו ששלחה אותם לפנימייה, ושילמה עליהם 25%! נגיד שאני מסיימת ועוזבת מטבריה. כל יישוב שאגיע אליו, גם אם לחצי שנה, כל שעליי לעשות הוא לפנות לעו"ס מומחה צעירים.

ההנחה היא שרבים מהם חסרי דיור, ולכן חסרים גם כתובת קבועה

"אז שיפנו לעו"ס צעירים, ויגידו 'אין לי כתובת. איבדתי את תעודת הזהות'. ישאלו: 'איפה אתה חי, בנהריה? בוא תקבל מה שאתה צריך. אתה צריך עו"ס – הנה אני, ואוצ'ר להכשרה תעסוקתית -  הנה. דיור – קח. מה שאתה צריך'. אם מגיעה צעירה ואומרת שעזבה 4 מקומות עבודה בכמה חודשים, העו"ס יבדוק – אולי יש לה הפרעת קשב שלא אובחנה? וישלח אותה לאבחון על חשבוננו. יבוא צעיר שהולך לחפש עבודה, העו"ס ישאל: יש לך בגדים? עם איך שאתה נראה כרגע זה לא עובר. קח כסף לביגוד. זה כסף גמיש וזמין".

"התכנית קיבלה תקציב יפה ונדיב במהירות שאין לה אח ורע", היא מוסיפה. "אני 40 שנה בתחום העבודה הסוציאלית. מרגע שמישהו הוגה את הרעיון, ואני גאה לומר שאני הגיתי את הרעיון, ואני מקבלת על זה פרס של 'עובד ציבור נבחר'. מהרגע הזה ועד אישור התקציב עברה בדיוק שנה".

"אני מצפה מעובדי עמותות שיביאו את הצעירים לשוקת לקחת ממה שהם צריכים". מפגש של הצעירות עם סטודטנים למשפטים

"חלק מהתקציב הולך לתקנים ייעודיים לעו"סים של צעירים. זו התמחות שלא הייתה עד עכשיו, שאני פותחת. אני רואה בזה תחום ייעודי – יש לי ילדים צעירים בבית, אני רואה איך עד גיל 27, 28, צעירים עדיין מתחבטים. לכל עו"ס כזה יהיה תקציב פעולה של עשרות אלפי שקלים, תלוי בגודל הישוב. בוגרי הפנימיות הם רק אחוז קטן מבין הצעירים בסיכון – האחוז הגדול זה אלו שנפלטו מהפנימייה. יש 400-500 בוגרי פנימיות, אבל לפי מחקרים יש 200 אלף צעירים בסיכון בישראל. בוגרי הפנימיות הם הקצפת של הצעירים בסיכון, כי הם היו מוחזקים, עטפו אותם. רוב הצעירים האלו לא קיבלו את זה. אני רוצה לתת גם לזה וגם לזה – לא על חשבון.

"כבר היום אני מפעילה יחד עם עמותת 'ילדים בסיכוי' 35 דירות לבוגרי פנימיות, שמגיעים כשסיימו את הפנימייה ומקבלים דיור בחינם כמעט – 200-300 ₪ לחודש, למשך 4 שנים. תכנית יתד באה לעבות את הקיים – אני מקווה שנצא למכרז להפעיל עוד עשרות דירות לבוגרי פנימיות. יש לנו כרגע תכנית תעסוקה ב-30 יישובים, עם מומחה תעסוקה ומקדם תעסוקה, שניהם במשרה מלאה, שמכשירים לעולם העבודה. אז נרצה לעשות את זה ב-100 ישובים".

הכל נשמע נהדר, אבל הטענה היא שהצעירים פשוט לא יפנו לשם

"כשאת חולה את הולכת לרופא. כשיש בעיה סוציאלית – לעו"ס".

אבל זה בדיוק מה שהן אמרו: הצעירים שיוצאים מהמערכת לאו דווקא יודעים ללכת לקופת חולים, למשל. על אחת כמה וכמה, לגשת ללשכת רווחה

"אנחנו יודעים שיש מחלקות לשירותים חברתיים שנראות מזעזע. העובד הסוציאלי לא חייב לשבת רק במחלקה הזאת - הוא יכול לשבת גם במרכז צעירים או במתנ"ס, ולקבל שם צעירים שלא רוצים לגשת לרווחה. בנוסף לזה אנחנו שואפים שליד כל עובד סוציאלי כזה תהיה קבוצת מתנדבים. אנחנו מאמינים שהרבה מהם לא צריכים טיפול נפשי של עו"ס, אלא עזרה פרקטית יותר שמתנדב יכול לעזור בה.

"אנחנו קשובים לרחשים. חלק מהתכניות יפורסמו במכרזים שהעמותות יפעלו. אני מצפה שכשעו"סית בעמותה מאתרת צעירה שאין לה מסוגלות תלווה אותה לשירותים שלנו במקום להתלונן. חצי מהעמותות האלו – אני מממנת! אם היא מתרשמת שמישהי צריכה לצאת מהבית, שתספר לה על תכנית הדיור. אם היא לא רוצה – אני מצפה שהעו"סית תרים טלפון בעצמה. במקום שיתחברו לקשיים ויזדהו - אני מצפה מעובדי עמותות שיביאו את הצעירים לשוקת לקחת ממה שהם צריכים. עוד לא התחילה התכנית וכבר הוא מושמצת".

עוד ביקורת נוגעת למעמד התכנית. כרגע היא אמנם מתוקצבת, אבל כיוון שהיא לא מעוגנת בחוק – פעילותה לא מובטחת לטווח הרחוק

"מה פתאום? זה שורה בספר התקציבים. זו החלטת ממשלה. הכסף מסומן לזה. את יודעת כמה חוקים יש במדינת ישראל שלא הקצו להם תקציב? תסתכלי לדוגמה על החוק של זהבה גלאון שמבטיח לאישה שיוצאת ממקלט לנשים מוכות 15 אלף ₪ לריהוט דירה. עשר שנים לא היה שקל שהופנה לזה".

תתחלף ממשלה, יתחלפו סדרי עדיפויות, אין הבטחה שתכניות לא יבוטלו. הכל לבינתיים.

"אין דבר כזה בינתיים. אלא אם כן אני כמנהלת שירות באה ואומרת שהצרכים השתנו ואין בכסף הזה צורך. מי שאומר את זה פשוט לא מבין. יש משרדים גדולים שיש בהם תקציב גדול שאינו מסומן, אבל במשרד הרווחה אין.  אי אפשר לקחת מהוסטלים למפגרים לתכנית של צעירים של ציפי. אין דבר כזה".

בהודעה שהוציא שר הרווחה עם השקת התכנית הוא אמר: "בוגרי מסגרת רווחה קיבלו במשך השנים שירותים בהיקף של מאות מיליוני שקלים, כסף שבפועל נזרק לפח אם הם נותרים ללא הדרכה להמשך דרכם". מנגד, מהדברים שאת אומרת, משתמע שבוגרי הפנימיות לא צריכים לקבל עדיפות מיוחדת

"אותו עובד צעירים יצטרך לתת מענה לכולם. סביר להניח שבוגר פנימייה יצטרך פחות מענים. כי בוגר פנימייה, אם הוא הצליח לגמור פנימייה, הוא מוחזק. אחוז גבוה מהם הולכים לצבא. כשהוא משתחרר מהצבא וצריך עזרה בשכ"ד, שיבוא".

הצעת החוק, ותכניות אחרות שקיימות בשטח, מדברות על הצורך להכין את הנערים שנמצאים לקראת סיום הפנימייה לעתיד לבוא. איך את מצפה מהצעירים שבכלל יידעו על קיומם של השירותים?

"התכנית לא תממן תכניות לילדים שמתחת לגיל 18. אבל, כדי שהם יגיעו אלינו בשלים יותר – קודם כל אני אומרת לך, שלא יעשו מהילדים שבפנימיות אומללים וחדלי אישים. הם מקבלים טיפול, הם מוחזקים. אם הם צריכים ללכת למיון מלווים אותם. השירות שמפעיל את הפנימיות, שבהם רבים מחסרי העורף המשפחתי, זה שירות ילד ונוער. נבקש שיעסיקו רכז בוגרי פנימייה, שיתחיל בסוף י"א ובמהלך כל י"ב, שיספר להם על סל המענים שהם יכולים להשתמש בו מגיל 18. 

"אני אתבטא בצורה קשה: חלק מהאנטי שיש לצעירים כלפי הממסד – העמותות מזינות אותו. הם לא רוצים ללכת לרווחה וזו הדרך לקבל כסף לפילנתרופיה. הם אוהבים להשתמש באנטי הזה, ואז להגיד שצריך תכניות המשך".

"אנו תומכות ומברכות על תכנית שלראשונה מסתכלת על צעירים בסיכון ומתקצבת את התחום באופן נדיב ומכובד", ביקשו העו"סיות להבהיר. "אנו תומכות בחיזוק העובדות הסוציאליות ושירותי הרווחה ורואות בהן הגורם הראשון והאחראי על רווחתם של צעירים בסיכון. עם זאת, וכפי שעולה מתחושת אוכלוסיית היעד, אנו רוצות לוודא שכל הצעירים ובפרט חסרי העורף, שיש מורכבות רבה יותר בקישורם לקהילה, ייהנו מפירות יתד. הצעת החוק ויתד הנם כלים שלובים ומשלימים".

הכי ערסית במכללה

נועה השלימה בגרויות ועשתה תואר ראשון, ועובדת כיום עם נוער בסיכון. "הנערים שאני עובדת איתם יודעים שגם אני מגיעה ממקומות כאלה. הם מופתעים מזה שאני שם, שאפשר בכלל לעשות את המעבר לצד השני. העבודה איתם נותנת לי סיפוק מטורף".

עוד 10 שנים, היא אומרת, "אני רואה את עצמי אמא בריאה, מאוזנת. אני אהיה התיקון של אמא שלי והמשפחה שלי". היא רוצה להמשיך לעבור עם נוער וצעירים בסיכון, ומקווה להגיע יום אחד למשרת מנהלת פנימייה.

ליאור עובדת עם נוער בסיכון במסגרת עירייה, וחולמת לפתוח מרכז טיפולי ורוחני למתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. רק בגיל 25 השלימה בגרויות, וכיום, אחרי תואר ראשון בקידום נוער ותעודת הוראה, היא מתכננת להמשיך לתואר שני.

"משהו בלימודים נותן לי משמעות", היא אומרת. "והיה לי מאוד קשה. באתי עם חוסר ביטחון גדול". "תחשבי", מחייכת נועה, "הכי ערסית בעולם באה למכללה נחשבת. כולם נורמטיביים כאלה, ואת חריגה".

ב-25.5 יתקיים ברמת גן יום עיון בנושא נוער וצעירים חסרי עורף משפחתי, בהובלת קבוצת הצעירות.

תגובות לאמרו לי "הוצאנו אותך מהבית, טיפלנו בך, אבל זהו. עכשיו את לגמרי לבד"

תגובות לאמרו לי "הוצאנו אותך מהבית, טיפלנו בך, אבל זהו. עכשיו את לגמרי לבד"

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x