המלחמה שלא היתה
מתחמם...

המלחמה שלא היתה

זה התחיל בפאניקה, בשמועות על טילים לא קונבנציונליים ובשעות של חרדה מאחורי מסכות, המשיך באולפן משותף ובגל שקט-שקט מירושלים, ונגמר בקריעת ניילונים לצלילי שיר שלום של ג'ון ויוקו. 23 שנים למלחמת המפרץ דרך עיניה של מי שהיתה בחזית הרדיו

 

כמה שבועות אחרי תום הארוע ההוא (איך נקרא לו – מלחמה? מתקפה אמריקאית שישראל לא נגררה אליה? אולי מבצע? מערכה? הזיה משונה?), ישבתי בחדר קטן בגלי צה"ל, שזכה לשם "אחריות שידור". משרד צה"לי מוזנח ומלוכלך, עם ארונות ברזל סטנדרטיים, מכוסים בסטיקרים מתקלפים וכתובות מחאה של חיילים שכבר השתחררו מזמן. ארון אחד היה נעול, אבל אני ידעתי איפה מחביאים את המפתח. בארון הנעול היתה קופסת קרטון, ובתוכה אוסף של קלטות קארטריג' כחולות. על אחת כתוב בטוש עבה "כימי", על אחת "ביולגי" והיו עוד כמה שאני מעדיפה לא לזכור. כולן זרוקות יחד בתוך קופסה קטנה. לקחתי את הביולוגי. נתחיל בקטן. זה היה אמנם לפני 23 שנים מינוס חודש וחצי, אבל אני עדיין זוכרת את קולה של יעל דן משוחחת עם הפרופ' יורם לס, צמד חמד שהיה מוכר לנו מהתוכנית הבלתי נשכחת "תצפית". יעל פתחה בדברים, ואני משחזרת מזיכרוני העבש: "שלום לכם, לפני מספר דקות הותקפה מדינת ישראל על ידי טילים. כעת מתברר שלחלק מהטילים היה ראש נפץ ביולוגי. הפרופסור לס, תוכל להסביר לנו במה מדובר?" והפרופסור הסביר, בסבלנות ובנועם, מה יעבור על הנפגעים בזמן הקרוב, מה מותר ומה אסור לעשות, ומה עושים כרגע כוחות הביטחון שלנו. אחר כך הקשבתי ל"כימי", גם שם שוחחו יעל והפרופסור על ההשלכות הצפויות לנפגעים, על הטיפול שיקבלו, ובעיקר שאסור להיכנס ללחץ. נכנסתי ללחץ.

כאן נגמר הזיכרון שלי מאותו ארוע. אני תוהה אם הקשבתי גם לשאר התרחישים שהמתינו מוקלטים ומצפים לתורם בקופסת הקרטון הקטנה. חשבתי על הקריין התורן, אולי קריינית, אולי חייל צעיר שעדיין צמוד לקריין בכיר יותר, ואין לו אפילו היתר לפתוח מיקרופון, שירוץ ויביא את הקופסה ביום הדין. הוא ירוץ במדרגות מאולפן ה' שבקומה השנייה אל "אחריות שידור" שבקומה הרביעית מצד שמאל. האם הוא יידע איפה המפתח לארון הברזל? חשבתי על היד של החייל או החיילת שילחצו כמה דקות אחר כך על הכפתור הירוק, במטרה להשמיע לעם ישראל את ההוראות. חשבתי על ההתרוצצות במערכת היומן. חשבתי על הדילמה שבטח תהיה לכל האנשים באולפן, האם להמשיך בשידור או לרוץ להתקשר הביתה, לברר אם נפל טיל כימי על הבית של ההורים.

כמה שבועות לפני, חבורה של גל"צניקים זחוחים (למראית עין) משתעשעים במלים "אולטימטום", "סי-אן-אן" ו"Desert Storm" – זה השם הגאוני שבחרו הקופירייטרים הזחוחים (על באמת) של הצבא האמריקאי למערכה/ מלחמה/ מבצע שרקמו בוש האב וגנרל שוורצקופף שלו, לשחרור כוויית. נבחר גם תאריך – 15 בינואר 1991. כולנו התחלנו להעריץ את הכתב הכוכב שנותר בבגדד – פיטר ארנט, שנהפך לבן בית בכל סלון ישראלי.

מועד האולטימטום חלף, סדאם חוסיין לא זז. איומים, שידורים מסביב לשעון, המתנה למשהו. גם השיר "אדון סדאם יא מטומטם צא משם" לא עזר. בצבא מחלקים לנו ערכות מגן "מקצועיות" ומסבירים בגאווה שהן יותר טובות ממה שמקבלים האזרחים. כיף לנו. בדירה השכורה הראשונה שלי ברחוב החשמונאים, מיכאל (בעצמו איש גל"צ אז, עורך ביומן) ואני מחליטים לא לשמור פאסון ולאטום חדר. החדר שלי נבחר כי יש בו פחות חלונות. אני הולכת לראות סרט, את "שורו" שבדיוק יצא – ועף לי המוח, עוד לפני שמוחות ידעו שהם יכולים לעוף. אני עושה קניות בסופר. מכינה לראשונה ולאחרונה בחיי סיר גדול של מרק פטריות עם גריסים, כאילו שיש לי משפחה גדולה להאכיל. המרק הזה, שהוכן ערב לפני תחילת המתקפה האמריקאית, עמד במקרר חודש וחצי בלי שאיש טעם ממנו, ונזרק יחד עם יריעות הניילון וסרטי ההדבקה החומים לפח של הבניין בתום הקרבות.

כאילו אין מחר

ביום חמישי 17בינואר 1991 האמריקאים תוקפים. בתור האחראית הזמנית מאוד על מחלקת המוסיקה של גל"צ, אני נוסעת באמצע הלילה לאולפן של רשת ב' בקרייה, כי שידורי גלי צה"ל וקול ישראל מתאחדים. אני לוקחת אתי ערימת תקליטים (רק מוסיקה ישראלית להרמת המורל הלאומי) ומקבלת אישור מיוחד מהקצין התורן אהוד גרף לצאת לשוטט ברחובות בלילה, למרות שכל החיילים קיבלו הוראה להישאר בבסיסם. גל פתוח, גל פתוח, גל פתוח. סי-אן-אן. דיווחים שגורמים לנו להזדקף בגאווה – החיילים שלנו, כלומר האמריקאים אבל למה להתקטנן, מחסלים את כל משגרי הסקאדים באזורים H2 ו-H3 תוך כמה שעות. יש להם מטוסים חמקניים, טייסים מסוקסים שלא יודעים פחד, וכל מיני דברים שראינו לאחרונה בסרט "אהבה בשחקים". ניצחנו, או ניצחו בשבילנו אם מתעקשים, אבל למי איכפת, אנחנו מוגנים, אנחנו באופוריה, זה תיכף נגמר.

ביום שלמחרת, דיונים, דיונים, דיונים. אווירת נורמליזציה באוויר. אני מרגישה נורא חשובה, במרכז העניינים, הרמטכ"ל ואני ככה קרובים. אנשי גלי צה"ל הסנובים כבר רוצים להתנתק מקול ישראל ולחזור לשדר מהאולפן ביפו. מושגת פשרה – גל"צ תוכל לשדר מוסיקה ברצף, עם קריין שישדר מדי פעם בפעם הודעה לקונית בסגנון "אם אתם מעוניינים בעדכוני חדשות אז בלה בלה בלה, ואם אתם רוצים מוסיקה טובה ברצף – הישארו עמנו כאן בגלי צה"ל. המשך לילה שקט". סוכם שבאולפן ישבו עורך מוסיקלי שינגן את התקליטים, וקריין תורן, במשמרות של ארבע שעות.


והכי חשוב- לא להזריק אטרופין. ערכת מגן

באותו יום חמישי הצלחתי לישון קצת בבית, לא אכלתי מהמרק שלי מרוב התרגשות ואדרנלין, יש מלחמה ואנחנו מנצחים! אקשן ברדיו! שמחה בלב! חזרתי בלילה לגלי צה"ל עם שק שינה, בתקווה שאצליח לישון קצת בסוף המשמרת. בחצות, לאחר יומן ניצחון קצר מהאולפן המשותף, התיישבנו, ידידי אמיר אשר ואני באולפן ב' של גלי צה"ל. אמיר היה הקריין השותק, למעט אותה הודעה שחזרה על עצמה, ואני התיישבתי מול הפטיפונים והתחלתי לשים שירים. היה לנו כיף, לאמיר ולי. שמענו מוסיקה שאהבנו, דיברנו בינינו. המון אנשים הסתובבו באותו הלילה במסדרונות וחלק באו לבקר אותנו באולפן, להקשיב למוסיקה. החיילים ישנו שורות שורות על הרצפה באולפן א' – אולפן השירותרומים הישן והמרווח. גם אני זרקתי שם את שק השינה שלי, בתקווה להגיע אליו בהמשך הלילה.

דקה לשתיים בלילה, אמיר סגר את השעה עם ההודעה הקבועה שלו והבטיח עוד מוסיקה אחרי החדשות. כיוונתי שיר, לא זוכרת איזה, אבל בטח משהו שחשבתי שהוא כייפי, גרובי ורגוע, מתאים לפתיחת שעה. מהדורת החדשות כללה את הדיווחים שכבר התרגלנו אליהם, על טייסי הקולאיציה האמיצים שמשמידים משגרים כאילו אין מחר, עד שנקטעה בצפצוף מוזר שאף אחד מאתנו לא הכיר. "נחש צפע, נחש צפע" הזהיר קול מפחיד, שלא ידענו מי הוא ומה הוא רוצה.

בשביל אנשי רדיו השליטה בשידור ובמה שקורה בו היא הדבר הבסיסי ביותר. מי שיושב מול המיקרופון הוא המבוגר האחראי. פלישה לשידור של קול לא יודע עם סיסמה לא מוכרת, היא דגל אדום. אבל מה מסמל הדגל? אף אחד לא ידע. אף אחד לא תדרך את אנשי הרדיו שיש בכלל אפשרות של פלישה כזאת לשידור, ומה אומרות המלים שנשמעו. ביפו לא נשמעה אזעקה ולכן הסקנו שמדובר בתקלה משונה. נוציא טופס, נמלא דו"ח תקלה כמו שצריך, רק נשים איזה שיר קודם. אמיר פתח מיקרופון והתנצל על ההפרעה לשידור. הוא איחל למאזינים המשך לילה שקט, ממש בזמן שהטילים כבר נפלו על גוש דן. לא ידענו, לא שמענו, הכל בסדר, שמתי שיר.

בינתיים, גם בלי שידענו, מישהו סגר את השידור שלנו ובאוויר היה רק האולפן המאוחד, עם מיכה פרידמן נציגנו, וצבי לידר, נציג רשות השידור. מיכה פרידמן ניסה להרגיע ואמר "רעמים וברקים". מישהו בהחלטה משונה שם את השיר "ילד אסור, ילד מותר", כאילו לא מספיק קשה לנו גם ככה.

אחרי כמה דקות פרץ מישהו מבולבל לאולפן ב' שלנו והודיע שיש טילים. צריך לשים מסכות. לאטום את הדלת. נחיל של חיילים זרם לתוך האולפן, עוד ועוד ועוד, לחדר שגודלו כמה מטרים רבועים נכנסו עשרות אנשים. הדלת נאטמה בנייר דבק, ונפתחה שוב ושוב, כשעוד חיילים ביקשו מקלט. הצפיפות היתה מטורפת, אבל לא היתה היסטריה. כולם שמו את המסכות כמו ילדים מחונכים, ואף בדקו את מידת האטימות שלהן עם קפסולות בריח בננה שהצבא דאג להוסיף לערכות המדוגמות שלו. היינו ערימת אנשים עם מסכות אב"כ וכמות אוויר מוגבלת בתוך חדרון קטן, שהיה בו מכשיר טלפון אחד. היינו ברדיו, אבל לא ידענו כלום. ואז התחילו השמועות.

אחד אחד התחילו האנשים להתקשר הביתה, לנסות להבין מה קורה. "סבתא שימי מסכה, אומרים שצריך". "מה שמעתם? טיל כימי בגבעתיים? רק אחד? לא נורא". השמועות רצו בטרוף. טיל כימי פה וטיל כימי שם. שמונה נפגעים בגבעתיים, לא נורא, זה לא הרבה. חשבתי על רונית שגרה שם. ניסיתי להתקשר אליה, היא נשמעה עליזה מאוד. אולי השפעת הכימיקלים שבטיל. לא אמרתי לה כלום על השמועות.


נזק שנגרם למבנה לאחר נפילת סקאד ברחוב עוזיאל ברמת גן, 1991

הצפיפות המטורפת באולפן הקטן דחקה את אמיר ואותי אל הרצפה, אל מאחורי כיסא השדרן. נשענו על הקיר, היה קשה לדבר בגלל הצפיפות והמסכות. לקחנו נייר משומש והתחלנו להתכתב. מה יהיה. מה קורה. תחושה שהסוף הגיע או שאולי הכל בסדר, אין לדעת. פתאום אמיר מראה לי כותרת: "מכתב לבני שעוד לא נולד". האם הגיעה עת הסיכומים? במקביל המשיכו החיילים לצעוק בטלפון דרך המסכות "סבתא שימי מסכה! תני לי את אבא! יש טיל כימי" ושמועות על גבי שמועות על גבי שמועות. הסיסמה "שרב כבד" שפרצה לשידור עם אותו צפצוף מחריד, הבהירה לכולנו את מה שכבר ידענו. הרי כולנו חווינו לא פעם שרב כבד, אביך ומחניק. כמו שידענו, זה כימי. טוב שיש לנו את ערכות האב"כ המעולות של צה"ל, שיחקנו אותה.

וכך, עם הידיעה הברורה שטיל או טילים כימיים נפלו בגוש דן, ועם סבתא של מישהו שסירבה בעקביות לשים מסכה, העברנו את הזמן. שעתיים פלוס, נושמים בכבדות דרך המסכה המעולה של צה"ל, עד שהדלת נפתחה ומישהו הציץ פנימה ואמר: מה אתם עוד עם מסכות? זה נגמר מזמן. צאו החוצה.

הורדתי את המסכה, ריח נורא של בננות עמד באולפן, כאילו נפל שם טיל בננות כימיות רקובות. כולם התפזרו, לא ברור לאן. אספתי את התקליטים שנשארו מהשידור הנחמד ההוא, שנראה כאילו קרה לפני שעות. מפה והלאה, בשבועות הקרובים, האולפן הזה שידר את ההמצאה הישראלית יוצאת הדופן שזכתה לשם "הגל השקט". שקט שקט, עד שאין יותר שקט.

חיותה דביר, בשר ודם

ליל הטילים הראשון הביא להערכות מחודשת בשידורי האולפן המשותף. עולים לירושלים, לאולפנים ברוממה. מישהו הבין שלשדר מאולפן שנמצא מטר מהקריה ואין לו שום מיגון זה לא הדבר הנכון בימים של טילים. מיכאל ואני חזרנו לדירתנו, ארזנו מדים, קצת בגדים, שק שינה. מיכאל, שהיה מילואימניק בפוטנציה, דחף לתיק שלו את הנעליים הצבאיות. לא היה לי ברור באותו רגע אם הוא חושש או מפנטז על ריצה עם הכוחות המיוחדים של צה"ל במדבריות של עיראק, בדרך לכבוש את אזור הסהר הפורה כולו, ועל הדרך לתעד בטייפ הכתבים שלו את חיסול סדאם חוסיין על ידי גולני, גבעתי, או סיירת מטכ"ל. אנחנו נפרדים לשלום מהמרק שבמקרר, שעדיין מחכה לתורו. מי זוכר אותו עכשיו, יש לנו מלחמה על הראש.

יום שישי אחר הצהרים, אין ארוחה משפחתית היום, נוסעים לירושלים. נקבע שבשעה שש בערב יעבור השידור לאולפן הירושלמי. עד אז אנחנו יושבים על שקי השינה שלנו במזנון המפורסם של קול ישראל, ומחכים. לא לאוטובוס שייקח אותנו למחנה קיץ בצופים, הפעם מחכים לשידור. אמנון שילוני, מנהל רשת ג' אז, אויבנו המושבע מבחינתנו, מגיע מחויך ומחלק לנו – השם ישמור – חולצות של התחנה המתחרה. חולצות סגולות, עם הסמל של רשת ג', מיקרופון מחייך, בגודל שמתאים למתמודדים ב"לרדת בגדול", שעוד לא נולדה אז. לבשנו את החולצות האלה כל המלחמה, אחווה של רגע בין הרשת של טוני פיין ושוש עטרי, לזאת של ארז ואברי.

בשידור הראשון מהאולפן הירושלמי, שוב אזעקה. הפעם אני העורכת המוסיקלית שיושבת בשידור, ואני רואה מה קורה בחזית של אותם ימים, חזית הרדיו. לא צריך להיות חד אבחנה כדי להבין שאף אחד לא יודע מה קורה, אף אחד לא יודע מה הוא עושה, קורה אסון, או אולי לא, יהיה שוב מזל, או אולי המזל יפסיק להגיע, העיקר שאפשר להעלות לשידור את דובר צה"ל נחמן שי.


הילד עם האצבע בסכר. נחמן שי

דובר צה"ל הוא מפקד גל"צ לשעבר, וכולנו מרגישים סחבקים שלו. הוא אומר לשתות מים, ובימים ההם זאת ההנחיה הביטחונית הכי משמעותית. נחמן מדבר על הבת הפרטית שלו דנה ונכנס ללב כולם. אנחנו לא מספיק בהכרה כדי להבין שנחמן הוא כל מה שנותר לנו, הוא הילד עם האצבע בסכר. אני מוצאת מפלט בהתבוננות סקרנית בתא הקריין הקטן שממנו מקריאים אנשי קול ישראל את החדשות, אלה שבאות אחרי הפיפסים. נרגשת לגלות איך נראה קובי ברקאי, ואחר כך גם גבי יינון, חיותה דביר, ריבי גדות, יצחק איתן. הם ממש בני אדם, בשר ודם, עם ג'ינס וטי שירט, וזה קצת מפתיע אותי.

אנשי גלי צה"ל הגולים מקבלים חדרים במלון "שערי ירושלים", מעל התחנה המרכזית. המלון הזה מתמלא בימים הקרובים במשפחות שראש העיר תל אביב כינה "עריקים" ועורר סערה גדולה. אלי זה לא מדבר בשלב ההוא, אין לי ילדים וכלום לא מדאיג אותי. להיפך, אני מתחילה לפתח געגוע רצחני אל העיר שלי, רוצה רק לעזוב את המלון המדכדך, את המסדרונות מלאי עגלות הילדים, את ההורים טרוטי העיניים שעזבו את הבית ונראים נורא. אני לעולם לא אהיה כזאת. לברוח מהבית? עם הילדים? איזה ניג'וס. מה הלחץ? שיישבו בחדר האטום, ישימו מסכות, ברדסים, ווטאבר. הרי כלום לא באמת יקרה. אולי כן, אבל בטח לא.

לילה אחרי לילה אני מנגנת שירים באולפן, ממלאת את הזמן בין שיחה לשיחה עם אנשים שכבר אין להם מה להגיד, ופרשנים שאין להם מה לפרשן. זהו פורמט הגל הפתוח במיטבו, או במרעו, והוא נמשך שבועות. בין לבין אני מנסה להצניע את הידיעה שאף אחד פה כבר לא שומר עלי, וכנראה גם לא ישמור. איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שנדאג לעצמנו. יוצאת דופן היא משימת שתיית המים הלאומית. זאת הוראה של רבי נחמן שלנו, ואותה חייבים למלא, גם אם זה אחד החורפים השחונים שידעה המדינה.

נקודות אור? היו כמה, לא נכחיש זאת. מגיש אקטואליה צעיר וחתיך שהסתובב בחדר במלון עם תחתונים מינימליים וזהו, ארוחות ערב רבות משתתפים במסעדה הירושלמית היחידה שהכרנו – "גיליז", וכמה הרפתקאות רומנטיות קצרות טווח של החברים הגל"צניקים, בינם לבין עצמם, חס וחלילה לא להתערבב עם האויב הקול-ישראלי. לפחות היתה קצת רכילות לדון עליה בלילות הארוכים באולפן, בציפייה הדרוכה לעוד נחש צפע.

עם הזמן התרגלנו לנחש הצפע, לנחמן המרגיע הלאומי, לתל אביב ריקה, למרב מיכאלי שמלמדת באולפן הפתוח של החינוכית איך לקשט את קופסאות הקרטון של ערכות המגן. לא התרגלנו לסאונד המחליא, מהפך הקרביים של האזעקה. לא נתרגל אליו לעולם.

שישה שבועות של בירבורים באולפן פתוח מסביב לשעון, ערימות על ערימות של שירים עבריים מרגיעים עד משמימים, שאין בהם שום סאונד שדומה לאזעקה כי זה מקפיץ את כל המדינה. בגלי צה"ל הכינו את ההקלטות האלה, עם יעל דן והפרופ' לס, שיהיו, למה לא. אם נותקף על ידי פצצת אטום לפחות יהיה מה לשדר ברדיו.


לעולם לא נתרגל לאזעקה. משפחה בחדר האטום

ואז זה נגמר. קצת לפני פורים פרץ השלום. חזרנו לדירה, פתחנו את כל החלונות, זרקנו לפח את המרק המעופש יחד עם הסיר. לצלילי Give peace a chance תלשנו מהחלונות את הניילונים ואת סרטי ההדבקה החומים, חתיכות צבע ירדו מהמשקופים, אלה היו סרטי הדבקה מהסוג הקרבי. נסענו לרמת גן לראות איך מתקנים את התריסים בבתים שחטפו את הסאקדים. שנים הסתכלתי על הבתים ברחוב אבא הלל, אלה שיש להם תריסים לבנים יותר, כמו אות הצטיינות על אומץ לב במלחמה הכי שקטה שהיתה פה.

אבל נגמרו עוד כמה דברים, קצת יותר משמעותיים. נגמר האמון שמישהו פה באמת יודע משהו על משהו. שמישהו דואג לנו. שמישהו באמת מוכן לגרוע מכל. כשנולדה בתי הבכורה, בסוף שנת 2002, התחילו דיבורים על מלחמת המפרץ 2, סרט ההמשך שתפר לנו הפעם ג'ורג' בוש הבן. כשהילדה היתה בת כמה שבועות הנפתי אותה מול צלם של תמונות פספורט. תמונה לדרכון כשהיא למעשה ישנה בשלווה. ידעתי מעל לכל ספק שאנחנו לא נשארים פה אם יבואו שוב טילים, וירושלים לא מספיק רחוקה. התינוקת שלי לא תיכנס לתוך מתקן פלסטיק עם מפוח, לא תתעורר בוכה בגלל אזעקה באמצע הלילה, פשוט לא. אבל בשנה שעברה היא ישבה בממ"ד עם שני אחיה הקטנים והאזינה לאזעקה שיללה בחוץ. חגגה במקלט בית הספר יחד עם עוד כמה מאות ילדים מבוהלים יום הולדת 10, זיכרון שיישאר לה, לצערי, לנצח. ואנחנו לא נסענו לשום מקום, אפילו לא למלון בירושלים. למה? כי בעצם הכל פה בסדר. במלחמה ההיא, השקטה, שהיתה או לא היתה, הכל נגמר טוב, לא? אז מה, כמה אנשים מתו מהתקפי לב (בטח היו זקנים), כמה הזרקות מיותרות של אטרופין (בטח היו מעורערים בנפשם), כמה נחנקו מהמסכה (אהבלים מסכנים שלא פתחו את השסתום). אחד מת מטיל, חוסר מזל שכזה. גם לנו יהיה מזל, כי אנחנו נדאג לעצמנו, הבנו שאף אחד לא שומר עלינו. נותר רק לאחל לכולנו הצלחה בהמשך הדרך ולקוות שנחמן שי עדיין בכושר ושיש מספיק מים להרגיע את כולם.

תגובות

Send this to a friend